ספר זה מציג את ספר "קהלת" כחיבור אחיד אשר רעיונותיו עקביים, והם מצטרפים לתפיסת עולם מקיפה; כמו כן, בניגוד למקובל בספרות המחקרית, "קהלת" מוצג כחיבור המשקף ראיית עולם אופטימית: הביקורת של קהלת אינה מופנית נגד העולם, סדריו ודרכי התנהלותו, אלא היא מכוונת נגד האדם המחמיץ את ההווה, את מה שהעולם מזמן לו, את האפשרות ליהנות מהקיים והמצוי.
הפרק הראשון של הספר מתאר כיצד האדם מחטיא את חייו בדרכים שונות: במאמציו הבלתי פוסקים להבטיח את עצמו מפני העתיד שאינו נתון לשליטתו, בשאיפותיו להצטיין, להיות יחיד במינו ולהגיע אל השלימות בתחום אחד או בתכונה אחת, מבלי שיכיר בכך שה"טוב" הוא נחלת חלקו של מי שחובר אל כל החיים. האדם, על פי קהלת, מתרפק על העבר מבלי שיידע שההווה אינו נופל בטיבו מן העבר. עניינו של הפרק השני בהמלצותיו החיוביות של קהלת, בהן דרכים שונות למצות את מה שבהישג ידו של האדם. הפרק השלישי מציג את אמונתו של קהלת המבוססת על ההכרה שהשלימות וההרמוניה הן בידי האל שעשה את הכול "טוב בעִתו", והוא גם האל שהעניק לאדם את היכולת ליהנות משגרת החיים ולשמוח בהם, בעוד שהחוטא הוא מי שמבקש לתקון את המעוות, להשלים או להחסיר, ובכך הוא נמנע מלהכיר במגבלותיו לעומת השלימות המצויה "בשמים". הפרק הרביעי מציג את הפתיחה והסיום כמסגרת רעיונית פיוטית, שמשמעותה המלאה נפרשת במהלך העיון באופן מפורט.
אל הספר