החינוך העברי במושבות בתקופה העות'מאנית מוצג כנדבך חשוב בתהליך של בינוי אומה בהיסטוריוגרפיה הישראלית.
מחברות הספר מבקשות לטעון כי אבני הבניין של החינוך הציוני, כגון הטיול, הגינה החקלאית, השירים בגני הילדים ועוד, הם תוצר של השתרגות בין אידאות חינוכיות אירופאיות לבין ניסיונות העיצוב של תרבות עברית מקומית. תהליכי ההשתרגות נבחנים באמצעות גישתה של ההיסטוריה הטרנס-לאומית (transnationalism). התבוננות באמצעות העדשה של ההיסטוריה המשתרגת, שהיא תת-קטגוריה של אותה גישה, מראה, למשל, כי הנורמה של חינוך ציבורי יישובי, שהיתה רווחת באירופה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה, הועברה לארץ-ישראל העות'מאנית על ידי פקידות הברון רוטשילד וארגון יק"א. גופים אלה, שלא היו שותפים לחזון של חיבת ציון (והתנועה הציונית), מימנו את מסגרות החינוך העבריות שביקשו לחנך ולהטמיע תודעת מקום חדשה.
התנאים הבראשיתיים ששררו במערכת החינוך העברית בארץ-ישראל יצרו מציאות של מעין מעבדה חברתית-תרבותית קטנה אשר מאפשרת לבחון באופן כמעט פרטני כיצד הביוגרפיה המקצועית ובתי הגידול השונים של המורים השפיעו על רכישת הידע שלהם ועל תפיסותיהם, וכן מאפשרות היא לבחון את דרכי אימוצה, הבערתה, עיבודה והתאמתה של אידאה חינוכית למציאות של ארץ-ישראל העות'מאנית במושבה. תהליכים אלה באו לידי ביטוי בין היתר במדיקליזציה של החינוך, ביצירת הכשרת מורים וגננות מודרנית, בעיצוב חינוך מתקדם (פרוגרסיבי) לגיל הרך עוד.
אל הספר