בדור האחרון התחוללה מהפכה בדיני האונס בישראל והתחזקה באורח דרמטי ההגנה המשפטית על כבודן של נשים, חירותן ושלומן. בחוק נקבע שנדרשת הסכמה חופשית מצד האישה ליחסי מין ושאסור לנצל יחסי מרות להשגת הסכמה כזאת. כמו כן נסללה הדרך להרשיע באונס, גם כאשר הגבר לא השתמש בכוח והאישה לא התנגדה התנגדות אקטיבית. אולם ספרה של עירית נגבי מוכיח בעליל שאין די בחקיקה מתקדמת כדי לשנות ולעקור תפיסות שוביניסטיות וסקסיסטיות מושרשות, גם לא מצמרת מערכת המשפט הישראלית. בספר נחשפות ללא רחם ההטיות נגד נשים והדעות הקדומות כלפיהן בפסיקותיו של בית המשפט העליון כשהוא דן במשפטי אונס.
עירית נגבי קוראת את הטקסטים של השופטים כפי שקוראים ספרות. להבדיל מהניתוח המשפטי הקונבנציונלי של פסקי דין, המתמקד בנימוקים הפורמליים, נגבי מנתחת את הסיפורים שמגוללים השופטים על אודות אירוע האונס, את נקודת המבט שממנה מסופר האירוע, את אפיון הדמויות, את הייצוג של הנאנסת לעומת זה של האנס, את האמצעים הרטוריים, את בחירת המילים ואת הסגנון בכללותו.
הודות לניתוח הזה עמדות הרקע של השופטים בנוגע ליחסי גברים ונשים מציצות מעבר לכתפיהם של הנימוקים המשפטיים הגלויים, ולא אחת אף חותרות נגדם. מושגי הנשיות, הגבריות והמיניות, כפי שהם משתקפים מבעד לטקסטים של פסקי הדין, מגלים מה באמת עמד מאחורי ההחלטה השיפוטית. בחשיפה הנוקבת הזאת של עמדות השופטים יש כדי להסביר את הקלות הבלתי נסבלת שבה נוהגים לעתים באנסים, כמו גם את תחושתן של נשים רבות שהן הופקרו על ידי מערכת המשפט.
אל הספר