סיכום

עירית נגבי 202 במקביל לרפורמה בחוק השתנו גם פניה של הפסיקה . בעשור האחרון של המאה ה – 20 ביסס בית המשפט בישראל, בשורה של פסקי דין, את האוטונומיה של האישה כערך מוגן בעברת האינוס . זאת בניגוד לפסיקה המוקדמת, שתפסה עברה זו במונחים של פגיעה "בכבודה של האישה", להבדיל מכבודה כאדם . פגיעה בכבודה של האישה משמעותה פגיעה בטוהר המיני שלה, בצניעותה ; כבודה של האישה נתפס כטמון בין ירכיה . נשים שוויתרו על "כבודן" וקיימו יחסי מין שלא במסגרת הנישואים גילו שאינן זכאיות להגנתו של בית המשפט מפני יחסי מין 134 בלתי רצויים להן . בשנות ה – ,90 כאמור, מפנה תפיסה זו את מקומה להכרה בכך שהאיסור הפלילי על אינוס נועד להגן על זכותה של האישה לכבוד אנושי ולאוטונומיה . פסק הדין שנתן בית המשפט העליון בפתחו של העשור, בעניין בארי ) פרשת שמרת ( , מדגיש את חשיבותה של ההסכמה החופשית של האישה, להבדיל מהסכמה שניתנה מתוך ייאוש, פחד או חוסר אונים . בסופו של אותו עשור מקבלת ההדגשה על האוטונומיה של האישה, כערך המוגן באיסור הפלילי על אונס, את ניסוחה המפורש ביותר — בפסק דינו של השופט חשין בעניין טייב . אולם באותו עשור עצמו שבו עסק ...  אל הספר