עד קום מדינת ישראל היה אבא הלל סילבר (1963-1893) אחד המנהיגים הבולטים בתנועה הציונית. בעיני רבים הוא נחשב כיורש ראוי לוויצמן בראשות התנועה, וכמתמודד בעל תפיסה ציונית אידיאולוגית חלופית לזו של בן-גוריון וההנהגה הישראלית. בשיא כוחו, ערב הקמת המדינה, הוא נחשב כמנהיג היהודי האמריקאי הפופולרי ורב-הכוח ביותר, כאחד האדריכלים המרכזיים של המאבק המדיני להכרה במדינה היהודית. והנה, באופן פרדוקסלי, דווקא הצלחת המאבק הביאה כמעט באחת לסיום הקריירה הציונית המבטיחה שלו, ובראשית 1949 הוא נאלץ להתפטר מכל תפקידיו בהנהגה הציונית.
עופר שיף מבקש לפצח את חידת נפילתו הפוליטית הפתאומית של אבא הלל סילבר. הוא מסביר זאת בקושי המובנה שליווה את מאבקו של סילבר למען תפיסה יהודית תפוצתית בתקופה שלאחר הקמת מדינת ישראל. תפיסה זו אמנם ייחסה להקמת המדינה חשיבות עצומה, אבל התנתה חשיבות זו בהפיכת המציאות הריבונית היהודית לפיגום ושלב לקראת מהפכה תודעתית יהודית שתיאבק לא רק למען ביצור גבולות הקולקטיב היהודי, אלא גם למען תיקון של מנטליות ההסתגרות היהודית. בלשונו של סילבר, הקמת המדינה הייתה משולה לבניית חומות שעיקר תפקידן לבנות לגיטימציה וביטחון עצמיים שיובילו לפתיחות וליצירת גשרים, לחתירה למצב אידיאלי של ביטול עצם הצורך בקיום חומות לאומיות או תרבותיות.
בניסיונותיו לשנות את סדר-היום הפוליטי של התנועה הציונית הובס סילבר כמעט ללא-תנאי. ברם, מבחינה אידיאולוגית נמשך מאבקו במהלך כל העשור ומחצה האחרונים של חייו. ניתוח המאבק, על קשייו וכשליו הפנימיים ועל נקודות העוצמה שבו, עומד במוקד הדיון של ספר זה. הוא מלמד שעל אף התבוסה הפוליטית, מדובר באופציה ציונית שלפחות מתחת לפני השטח עדיין עשויה להיות רלוונטית לדילמות שבפניהן עומדות גם כיום היהדות ומדינת ישראל.
אל הספר