השנים הראשונות של המדינה היו שנים שהתאפיינו בהדרה סמויה של נשים מהתחום הציבורי ומתחומי היצירה. נרטיב גברי שלט בכינונה של הזהות הלאומית העברית, והוא ייעד לגבר את מרכז הבמה ולאישה הותיר תפקיד משני כ"עזר כנגדו". הסיפורת הישראלית נענתה לנרטיב הלאומי והעמידה במרכזה את דיוקנו של יליד הארץ, הצבר, הלוחם, האשכנזי, ההטרוסקסואל - גיבור המתמודד עם המציאות והאתגרים שבפניהם עמדה המדינה הצעירה. הדיוקן הנשי עוצב כדיוקן האישה המחכה בבית לגבר שיחזור מכיבוש הארץ במלחמה ובעבודה; משימתה העיקרית הייתה להמשיך את השושלת וליצור דור חדש של צברים.הכתיבה הנשית נדחקה לשוליים. בכל תחומי היצירה הספרותית היה מספרן של היצירות שנכתבו על ידי נשים זעום, במיוחד בסוגה שנחשבה לסוגה מובילה - סוגת הרומן והנובלה. בין השנים 1948-1962 ראו אור רק כ-18 רומנים שנכתבו על ידי נשים. הספר שלפניכם עוסק ב-12 ספרים שהעמידו במרכזם את דיוקן האישה הישראלית, ספרים אשר נכתבו על ידי סופרות ששמותיהן ויצירותיהן נשכחו במהלך השנים כמעט לחלוטין: חמדה אלון, טובה אליצור, אביבה ברושי, יעל דיין, בתיה כהנא, הרצליה רז, אורה שם אור, מרים שנייד, רינה שרב ושושנה שרירא. קשה למצוא את היצירות הנידונות בספר על מדפי הספריות ומחקר הספרות התעלם מקיומן עד כדי מחיקתן. תוך כדי עיון מפורט בספרות זאת שרה מענית מתארת את קבלת הפנים שערכה להן, עם צאתן לאור, הביקורת בעיתוני התקופה שהיו למעשה שופרות אידאולוגיים ופוליטיים.
אל הספר