|
|
עמוד:12
12 שרה מענית בהירים והיה עליהם ליצור מלאות מימטית . דמויות המספרים היו מהימנות וקרובות בהשקפותיהן להשקפות המחברים המובלעים, ואפשר לזהות קרבה ביוגרפית, ובעיקר אידאולוגית, בין המחברים 3 הצורך לשכנע את הקורא הוביל המובלעים לבין הסופרים עצמם . לעיתים להתערבות רבה של המספר, לפרשנות-יתר ולהעדפה של "הגדה" שיש בה ממד מטיף ומסביר על פני "הראייה" שמתירה חופש פרשני לקורא . לעיתים שובצו קטעים דמויי נאום או הרצאה אידאולוגית בדיאלוגים של הדמויות . לשונם של סופרי דור בארץ התאפיינה במתח בין עברית גבוהה, השואבת ממסורות קדומות, לבין לשון הדיבור והסלנג 4 היוצרים ראו בעצם שהחלו להתגבש בפיהם של ילידי הארץ . הכתיבה בלשון העברית המתחדשת אות לשמירה על המסורת העברית . הנורמות האסתטיות של התקופה ביטאו זאת על ידי כתיבה במשלב לשוני גבוה, באמצעות מילים יחידאיות ושימוש בפעלים בצורתם החריגה . נורמה זו בולטת ביצירותיו של ס . יזהר, אך משתקפת גם ביצירות של סופרים אחרים . בצד שימוש בלשון 3 . נורית גרץ עמדה על כך בדברים הבאים : “אמנם, בין המחבר המובלע לבין המספר עשויים להתקיים יחסים מסוגים שונים ואולם בספרות דור הפלמ”ח קיימת זהות בין השניים - המספר הוא נושא דברו של המחבר ומשמש שופר לעמדותיו, והמחבר, מצידו, תומך במספר ומאשר את דבריו” ( גרץ 1983 : 125 ) . 4 . נורית גרץ מציינת שהממסד הספרותי של הדור הקודם קיבל בברכה את המעבר של סופרי דור בארץ מלשון קרובה ללשון הדיבור "לשימוש בלשון חכמים גם כשלשון זו לא התאימה כלל למציאות של צברים בישראל" ( גרץ 1983 : 41 ) . במקום אחר גרץ מביאה את דבריו של עמוס עוז על היחס ללשון הדיבור בדיאלוגים הספרותיים של שנות ה- 50 : "חיקוי המציאות היה דבר חשוב מאד . באווירה, באביזרים, ברקע המתואר, אבל לא בשפה . חס וחלילה, אסור שאיכר ידבר כמו איכר ואסור שעוזרת בית תדבר כמו עוזרת בית" ( גרץ 1983 : 42 ) . ראו גם דיונו של גרשון שקד בסגנון ובלשון של סופרי דור בארץ ( שקד תשל"א : 31 - 41 ) .
|
|