"הקולנוע ישתחרר בהדרגה מעריצות החזותי ויהפוך לאמצעי כתיבה לא פחות גמיש ודק הבחנה מהשפה הכתובה. בעיה יסודית בקולנוע היא כיצד לבטא מחשבה. יצירת שפה הייתה בראש מעייניהם של התיאורטיקנים והעוסקים בהיסטוריה של הקולנוע, מאייזנשטיין ועד תסריטאים ומעבדים בקולנוע המדבר". בהשראת חזון "המצלמה-עט", כפי שניסח אותו אלכסנדר אוסטרוק ב-1948, חוזר ענר פרמינגר ושואל כיצד חושבים קולנוע? כיצד מבטא הקולנוע רעיון או רגש?
עשרה סרטים ישראלים שנעשו בין השנים 2016-1968; המתח בין המילה לבין אמנות הקול והתמונה; התמודדותו של צ'אפלין עם הפסקול כחומר והתפנית מראינוע לקולנוע; אתיקה והקשר בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי – כל אלה הם אחדים מהנושאים שבאמצעותם בוחן פרמינגר את כוחו של הקולנוע לחקור את עצמו ואת העולם, תוך כדי כך שהוא חוזר ומהדהד את חזונו של אסטרוק, אשר מהווה מצע משותף למגוון הרחב של פרקי הספר.
ספר זה מציע התבוננות חדשה ומרתקת על הקולנוע ועל תהליך הפרשנות שלו; בדרכו הייחודית הוא בוחן את המבע הקולנועי של הסרטים הנדונים מפרספקטיבה של במאי ויצירת זיקה הדוקה בין הפרשנות המבוססת על מבע קולנועי לבין ההתייחסויות ההיסטוריות, החברתיות, התרבותיות, הפוליטיות והפילוסופיות של הסרטים השונים.
אל הספר