במאה ה-14 ישב בחדרו דוד איש עדן שבתימן, פרק עולמות טקסטואליים עשירים והרכיבם לכדי עולם טקסטואלי חדש – הוא מדרש הגדול – המעוטר בשירה ונושא את חותמו האישי. חיבור זה מופיע בשיח רב-מערכתי מורכב; על פי שמו הוא משתייך למדרש. פתיחותיו המפויטות מנכיחות את עולם הפיוט ורומזות בכוח לנוכחותו של מחבר-דובר המאפיין את השירה. ההקדמה הפותחת אותו רומזת לאופיו כחיבור בעל מסגרת ממשמעת. זמן יצירתו מציב אותו בספרות היהודית של ימי הביניים, ומקום יצירתו משייכו לספרות היהודית שנוצרה בתימן. שיח מורכב זה, בצד היקפו הרחב של "מדרש הגדול", תובע מחקר באשר לייחודו הספרותי בהקשרים הללו.
באמצעות שילוב כלים מתחום הפואטיקה התיאורית, התרבותית וההיסטורית חושף גלעד שפירא את מבעיו השונים של "מדרש הגדול" ואת הזיקות ביניהם, את אופני ההתייחסות למאגר המקורות הנארג בו, את מיקומו בשיח המדרשי רב השנים, את גילומו הטקסטואלי של ההקשר הגיאוגרפי-היסטורי ואת דמות המחבר הגלומה בו. באמצעות התבוננות בשעריו של החיבור, ביחס בין השירה לרצפים דרשניים, בתפקוד הייחודי שניתן ב"מדרש הגדול" לפרשנות ובמבעיו השונים, מאיר המחבר את "מדרש הגדול" כיצירה ספרותית ייחודית המשקפת את עולמו הספרותי של מחברה ואת העדפותיו הסוגתיות, הנושאיות והתרבותיות.
אל הספר