מדרש הגדול 185 תשתית פואטית המעצבת את הטקסט . אחד ממאפייניו הייחודיים של מדרש הגדול נעוץ אפוא בהסבת המינוח הפרשני בדמותו של דיבור ההצעה "זהו שאמר הכתוב" מהתפקוד הפרשני אל התפקוד הפואטי . בהקשר זה אני מבקש להציע כי הזרימה המורכבת שבין הפרשנות ובין הפואטיקה היא אמירה תרבותית‑‑אומנותית המגולמת במדרש הגדול, ולפיה הפרשנות היא חלק מהפואטיקה של היצירה השלמה . במילים אחרות, הפרשנות אינה מופיעה במדרש הגדול כדי לפרש פסוקים מן המקרא אלא כדי לעצב מסגרת להעלאת סוגיות תמטיות, כגון הניגוד בין הקוסמי‑‑אלוהי ובין האנושי‑‑ארצי . במסגרת זו מצויים בכפיפה אחת הפתיחות המפויטות המציבות את המפתחות התמטיים, והרצפים הדרשניים המעבים אותן . יש בכך כדי להציג אמירה פואטית בדבר מקומה המהותי של השירה ביצירה . אין מדובר עוד בחגורת שירים קישוטית שבהם "מתגלה בעל מה"ג [ מדרש הגדול ] כפייטן מעולה", 371 אלא בקומפוזיציה של ערוצי ביטוי המשלבת את השירה הרליגיוזית הפרדיגמטית עם הרצפים הדרשניים . שילוב זה הוא בבחינת תשתית לתבנות החומרים שכונסו לתוך מדרש הגדול, תבנות המאפיין את הפואטיקה של יצירה זו . בכך מסומן ייחודו של מדרש הגד...
אל הספר