מנגנוני פיקוח ובקרה על פעילות מערכות השלטון הם אחד מיסודותיו הבסיסיים ביותר של המשטר הדמוקרטי. הביקורת במגזר הציבורי היא מהחשובים שבמנגנונים אלה. מרבית השיח הציבורי והמחקרי בנושא הביקורת ממוקד במוסד מבקר המדינה ובביקורת במגזר הממשלתי, וישנו עיסוק דל מאוד במוסד הביקורת הפנימית ברשויות המקומיות. מטרתו של מחקר מדיניות זה היא לסקור את פעילותו של מוסד זה, להצביע על הליקויים הקיימים בו ולגבש המלצות מדיניות לשיפורו.
התמונה העולה מהמחקר היא שישנם ליקויים ניכרים במערך הביקורת הפנימית בשלטון המקומי בישראל. הליקויים העיקריים הם: אי־איוש משרת המבקר או איוש חלקי; תקצוב נמוך ללשכת המבקר; היעדר חובה לפרסם את דוח המבקר, וכך רק חלק מהרשויות מפרסמות את הדוח; שיתוף פעולה נמוך של גורמים ברשויות עם המבקרים עד כדי התנכלות למבקרים; אי־כתיבת דוחות; איכות ירודה של דוחות; פגיעה בייצוג האופוזיציה בוועדת הביקורת; התכנסות חלקית של ועדת הביקורת ותפקוד לקוי של הוועדה; אי־פרסום פרוטוקולים של ועדות הביקורת, ובדרך כלל דיון לא אפקטיבי במסגרות הפורמליות של הרשויות —ובראשן ועדת הביקורת — בהמלצות המבקרים. באופן כללי ניתן לומר שהמצב בעיריות, ובפרט ברשויות הגדולות, טוב בהרבה מהמצב ברשויות הקטנות או הפריפריאליות, ובפרט ברשויות הערביות וברשויות החלשות מבחינה חברתית־כלכלית.
אל הספר