אנו חיים בחברה שבה ילדים והוריהם שואפים באובססיביות להצלחה מהירה בגיל צעיר, החל ברדיפה אחר ציון גבוה בבחינה הפסיכומטרית, דרך קבלה לאוניברסיטה נחשבת, וכלה בהשגת משרה בגוגל או בפייסבוק, או הקמת סטארט-אפ שעשוי להפוך לחד-קרן הבא. אנחנו רואים מתכנתים נהפכים למיליונרים לפני גיל שלושים, ומרגישים שנכשלנו אם לא הצלחנו להגיע לאותה רמת הישגים.
מנגד, הפורחים מאוחר מוערכים פחות בחברה שלנו מצד אנשי חינוך, מעסיקים, ואפילו מצד הוריהם. ואולם המציאות מוכיחה שרובנו פורחים מאוחר ולא מתחילים את חיינו בזינוק אדיר מן המקפצה. כך קרה לריץ' קרלגארד, מחבר ספר זה, שסיים את לימודיו באוניברסיטת סטנפורד (אליה התקבל לגמרי במקרה) בציונים בינוניים. מיד עם תום לימודיו החל קרלגארד לעבוד כשוטף כלים, כשומר לילה, וככתבן במשרה זמנית, עד שהצליח לגייס את המוטיבציה והכוחות הפנימיים שאפשרו לו לייסד מגזין הייטק בעמק הסיליקון, ובסופו של דבר להיות המוציא לאור של כתב העת "פורבס". כך קרה לדיטריך מאטשיץ, שלימודיו במכללה נמשכו עשר שנים ובגיל 40 ייסד חברת משקאות קטנה בשם "רד בול". כך קרה גם לשחקן התיאטרון הקהילתי, מורגן פרימן, שבגיל 52 קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו בהוליווד בסרט "הנהג של מיס דייזי". וכך קרה לריי קרוק, איש מכירות של מכונות מילקשייק, שבגיל 53 פתח את הסניף הראשון של מסעדת מזון מהיר קטנה בשם "מקדונלד'ס".
קיים הסבר מדעי לעובדה שכה רבים מאיתנו מבשילים רק בשלב מאוחר בחיים. התפקוד הניהולי של מוחנו אינו מתפתח במלואו עד לגיל 25, ואצל חלקנו זה קורה אף בגיל מאוחר יותר. למעשה, יכולותיו של מוחנו מגיעות למיצוי מלא בגיל שונה אצל כל אחד ואחת מאיתנו. בשונה מן התפיסה המקובלת אנו נהנים ממספר תקופות פריחה בחיינו, כאשר הפורחים מאוחר זוכים ביתרונות ניכרים במהלך גילוי דרכם בחיים. יתרונות אלה באים לידי ביטוי ביכולת עמידות גבוהה, בתבונה, בסקרנות ובניסיון רב.
אל הספר