בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה מסוימת מהתיאוריה הביקורתית שביקשה לפרק את הדיסציפלינות הפילוסופיות הוותיקות ולהעמיד במקומן שיטה אינטר-דיסציפלינרית חובקת כול. תופעה זו מתבטאת בשיבה אל התיאולוגיה, אל הפילוסופיה הפוליטית, אל האסתטיקה – ובראש וראשונה אל האתיקה, אל ההתעניינות המחודשת בסובייקטיביות וברעיון האחריות הנלווה אליה. אך דומה שהחייאתה של האתיקה מתעלמת מהישגיהם של הפוסט-סטרוקטורליזם ושל התיאוריה הביקורתית ומגלה אדישות להישגי המרקסיזם ולהתפתחויות בשדה הפסיכואנליזה.
ספרו זה של דרור ק' לוי מבקש לראות בשיבות הללו את ההיגיון הסימפטומטי של הקפיטליזם המאוחר, שבו קורסת המערכת אל תוך עצמה בהגיעהּ לקצה גבול הטריטוריה שלה. בשיא ההפשטה והסטנדרטיזציה המתחוללות בכול היא מתפרקת והופכת באופן דיאלקטי למרחב הטרוגני של ריבוי והבדלים. זו הדה-קונסטרוקציה של המערכת, נקודת השיא או נקודת ההתכה שלה, הנשורת שלאחר גל המימוש. הספר מנסה לתקוף סוגיה זו ואת נגזרותיה מפרספקטיבות שונות – היסטורית, סמיוטית, מרקסיסטית, פסיכואנליטית – תוך כדי בחינת השלכותיה על מושג הביקורת. כונסו בו מאמרים הנסבים על היבטים שונים של התרבות בתחומי הספרות, האמנות, הצילום והארכיטקטורה.
שש המסות בביקורת התרבות שמאגד הספר עוסקות בעליית הקטגוריה המרחבית של הבו-זמניות, במרחוב הזמן בקפיטליזם המאוחר; הן דנות בין השאר במושג הריקות ובחיסולו של ממד העומק בחלל הפוסטמודרני שצומצם לפני שטח בלבד; בעיוותים של ייצוגי הגוף והחלל כעדות למה שמעולל הווירטואלי לממשי; בשיח המלנכוליה וספרות ה"סתיו" שבין שתי מלחמות העולם; ובפונקציות הסמיוטיות של הסמל ושל האלגוריה – נושאים הנסבים על היחס המורכב שבין המודרני לפוסטמודרני.
אל הספר