הקדמה

עמוד:11

11 הקדמה השוני שבין סמל לאלגוריה . היא מתמקדת בשני אתרים קוטביים של שדה המלנכוליה, זה של יוהאן האוזינחה בספרו סתיו ימי - הביניים וזה של ולטר בנימין בחיבורו המוקדם מקור מחזה - התוגה הגרמני , תוך שהיא מעמתת בין שניהם . אצל שני ההוגים הללו, בירור המלנכוליה כחומר היסטורי הוא גם בירור ההווה את הווייתו הוא : קץ ה"אני" הבורגני ודעיכת התמטיקה המודרניסטית של הסובייקט, שנחוו כטראומה וכאיום ממשי . המסה הרביעית, “׳זה כאן ועכשיו׳ : תרבות המַפנה את מבטה החוצה", מתווה את המעבר מן המודרניזם לפוסטמודרניזם באמצעות הדיון ב יומן אמריקה של יוהאן האוזינחה . מסה זו מבקשת להציג את היחס בין שני מומנטים אלה כהתארגנות – מחדש של תכנים קיימים, אך בהדגשים שונים : מה שהיה שולי בשיא העידן התעשייתי של הקפיטליזם נעשה עתה, בעידן הקפיטליזם המאוחר, לדומיננטי . במילים אחרות, הפוסטמודרני אינו נבדל מן המודרני בשינויי תוכן מוחלטים, אלא בהבניה מחדש של רכיבים קיימים, ובצורתו זו הוא מהווה דבר – מה חדש, המייצר קרע עם הישן . שני המאמרים האחרונים מיישמים את הטיעונים התיאורטיים המנוסחים בספר זה על יצירותיהם של אמנים ישראליים . “צילום האי נחת : הוולגטה של הנשגב" עוסק בניתוח תצלומיו של בועז טל, ו"רקוויאם לגוף השתוק" — בעבודותיה של פנינה רייכמן . כמה מן המסות הללו, שהתפרסמו בשנים האחרונות בבמות שונות, הורחבו ועודכנו, ואחרות נכתבו במיוחד לאסופה זו . מטבע הדברים, הקוראת או הקורא ימצאו פה ושם חזרות ; הן הושארו במקומן כדי לא לפגום במבנה המסות ובשלמותן . ברצוני להודות להוצאת רסלינג ולעומדים בראשה, ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני, על נכונותם לספק אכסניה לספר זה ועל הערותיהם מאירות העיניים . תודתי שלוחה גם למאיה כהן לוי על הדימוי מתוך "מלאך בוונציה", שתרמה לעטיפת הספר, וכן

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר