התרבות החזותית והשיח העיוני על אודותיה נדרשים יותר ויותר להתייחס למהפכה הפרשנית שבמסגרתה הופכת היצירה למעשה שתוכנו ומשמעויותיו משתנים לאורם של השפה החזותית ואמצעי ההפצה שלה. בספר שלפנינו שני חיבורים – הראשון מציג דיון בקריקטורה לאורן של תיאוריות פרשנות והשני עוסק בביקורת עבודות כמעשה פרשני.
לשפה החזותית אמנם אין קידוד מדויק כפי שיש לשפה המילולית, אבל ניתן לראות שימוש קבוע באמצעים רטוריים מאוירים אשר כל יוצר פיתח בעבודתו, ולעיתים קרובות יש מן המשותף בין היוצרים. בספר מופיעות קריקטורות של שמואל כץ, דוש, יהושע אדרי, יוסף בס, אדם שלין, נחום גוטמן ואריה נבון. כל אחד ייצג זרם אידיאולוגי אחר בציונות, אך במידה רבה הם חלקו רטוריקה חזותית דומה. הבחירה בשנים 1929-1965 נועדה לצמצם את תקופת הבירור לעידן הפורמטיבי של הבניין הציוני שבה לעיתונות ולרטוריקה החזותית היה תפקיד חשוב בכינון התודעה.
לקריקטורה מהלך דיאלקטי ולא ליניארי; ה"ראי העקום" מאפשר בדרך הגוזמה והדיספוזיציה לטעון טענות ולשקף מציאות שטרם התגלתה לנו והיא מגיחה מתוך הדמות או המעשה בדרך יעילה ומעמיקה כאחד. הקריקטוריסט מבקש, באמצעות הומור דק, אירוניה, סאטירה או אלגוריה, להציע פרשנות למציאות הנשענת על רטוריקה מאוירת וכתובה בשפה חזותית. הטענה המרכזית של הספר היא שיש לראות בקריקטורה יצירת אמנות ולא פובליציסטיקה מאוירת. השאלות המעניינת בהקשר זה הן: מהם מאפייני הקריקטורה כיצירת אמנות? האם ניתן לאפיין כללי רטוריקה חזותיים? האם יש מערכת מסודרת של בניית טיעון והנמקה שאינם מילוליים? כיצד משתקפת "רוח התקופה" בשפה ובייצוגיים החזותיים? מה מאפיין את ביקורת היצירה החזותית כשיח פרשני?
אל הספר