פתח דבר

עמוד:11

11 קריקטורה, פרשנות וביקורת קונפליקט פנימי ואחר כך מבקשת להתיר אותו, אם באופן מפורש ואם באופן מרומז . "הראי העקום" מעוות באופן מכוון את המובן מאליו במטרה לייצר חריגה ממנו ולאפשר על ידי כך עמדה ביקורתית כלפי המציאות . באמצעות הגוזמה והדיספוזיציה האיור מאפשר לטעון טענות ולשקף מציאות שלא נגלתה לנו, וזו מגיחה מתוך הדמות או המעשה בדרך יעילה ומתומצתת . הסילוף הוא דרך לעמוד מחדש על מהות שמי מבין מושאי הקריקטורה ניסה להסתיר או ליפות, והאיור חושף אותו ומציבו עירום ושקוף . לא רק הדמות נחשפת פתאום על קרביה אלא גם תקופה או השקפה מתגלות על פי טבען, ולא רק על פי התעמולה הפוליטית השגורה בפי כול . המצב החברתי המשתקף בקריקטורה מעיד על מקומו של המאייר כסיסמוגרף של רצון, חרדה, ציפייה, שמחה, גאווה או תסכול קולקטיבי . בשנים שבהן היחיד שאב מהקולקטיב הרבה מתפיסותיו והשגותיו כלפי עצמו וכלפי המציאות שחווה, ביקשה גם הקריקטורה מנדט לייצוג חזותי של רעיונות או תחושות בטן קולקטיביים . בדרך כלל היו התחושות הללו צבועות בצבע אידיאולוגי ובהקשר פוליטי מקומי, אך תמיד שמרו גם על ממד אנושי-אוניברסלי שכל אדם יכול להבינו, או להזדהות עמו . הסילוף הדיאלקטי הוא פרי יצירה של האמן, אך מתקיימת בו חוקיות שאפשר לעקוב אחריה ולסמן בתוכה דפוסים ברורים של "רטוריקה חזותית" . הקריקטורה מבוססת על "הראי העקום", המבקש באמצעות הומור דק, אירוניה, סאטירה או אלגוריה לייצר תובנה או חוויה בעיני הצופה, ובה בעת להביאו להכרה אידיאולוגית וערכית על בסיס הנמקה מאוירת המבססת את הטיעון בכלים חזותיים . השאלה המעניינת היא אם יש כללי רטוריקה חזותיים : האם יש מערכת קבועה ושיטתית של בניית טיעון והנמקה שאינם מילוליים ? האם אפשר לזהות אמצעים לביסוס טענות ? האם יש דרך מוצלחת לבסס טענות בדרך חזותית ? בשאלות האלה נעסוק במישרין ובעקיפין בפרק העוסק בקריקטורה העברית .

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר