|
|
עמוד:10
10 איתן מכטר | אביטל מאיה מכטר ופעם הוא סימן . פעם הקריקטורה מסמנת את המאורע ההיסטורי ופעם היא מסומנת על ידי ההקשר שבו נוצרה . שני הטקסטים בספר הזה מייצגים דיון באופני ייצוג ובפוטנציאל של המעשה הפרשני לברוא מחדש תהליכי סימון ויצירת משמעות . הקריקטורה של סוף שנות ה- 20 עד אמצע שנות ה- 60 של המאה ה- 20 מלמדת אותנו על תקופתנו אנו באמצעות מבט רטרוספקטיבי על ההיסטוריה של חידוש הבית הלאומי-העברי בארץ ישראל . התקופה עמוסה במאורעות הן בהקשר היהודי והן במסגרת מאורעות העולם . החיבור הראשון בספר זה מנסה לזהות אופני ייצוג חזותיים של רעיונות פוליטיים ולהעמיד תיאוריה בתחום הרטוריקה החזותית . התזה הכללית היא שקריקטורה צריכה להיות מאופיינת כיצירת אמנות, בניגוד לתפיסה המקובלת הרואה בה מאמר עיתונאי מאויר . זאת נבקש להראות בעזרת תיאוריות מתחום האמנות . אמנם לשפה החזותית אין קידוד מדויק כמו שיש לשפה המילולית, אבל אפשר לראות שימוש קבוע באמצעים רטוריים מאוירים שכל יוצר פיתח בעבודתו, ולעתים קרובות יש מן המשותף בין היוצרים . לצורך הדיון נבחרו הקריקטורות של שמואל כץ, דוש, יהושע אדרי, יוסף בס, אדם שלין, נחום גוטמן ואריה נבון . כל אחד מהיוצרים הללו ייצג זרם אידיאולוגי אחר בציונות, אך במידה רבה חלקו כולם רטוריקה חזותית דומה . הבחירה בשנים 1929 - 1965 נועדה לתחום את התקופה לעידן המכונן של הבניין הציוני, תקופה שבה לעיתונות ולרטוריקה החזותית היה תפקיד חשוב בטיפוח התרבות הפוליטית ביישוב . בשנים הללו ניכר תהליך כינון האתוס הציוני הקולקטיבי במלוא עוצמתו האידיאולוגית, בין השאר דרך תרגומו לטקסט חזותי . המבט הבהיר של האוטופיה הציונית לזרמיה התאים מאוד לרכיבים הרטוריים של הקריקטורה והעניק לה משקל חשוב בשיח הפוליטי . לקריקטורה מהלך דיאלקטי ולא ליניארי . היא מייצרת
|
|