|
|
עמוד:12
12 איתן מכטר | אביטל מאיה מכטר בעבר נהגו לאפיין את הקריקטורות הנאיביות של תחילת המאה ה- 20 כיצירות אמנות בעיקר לאור הטכניקה הציורית ששלטה בהן . אלא שעם הזמן ועל פי מיטב המסורות המודרניסטיות התגייסה הקריקטורה לתיקון חברתי ופוליטי וסיגלה לעצמה אמצעים רטוריים של יצירת טיעון ביקורתי באמצעות מערכת דימויים שבאו על חשבון ערכים אסתטיים ונחשבו ליותר פוליטיות . הביקורת בקריקטורות במודרנה מעוגנת בהצגת פני המציאות לכאורה, ובכך ניכרת לוגיקה קבועה של טיעון המעוגן ב"עובדות", מהלך המאפשר לזמן ביתר קלות את הפרשנות המתחייבת מתיאור המציאות . שר החוץ משה שרת מביט לתוך לוע קנה הרובה של איש הפדאיון ומודיע שיש סימני שלום באופק . הצופה יודע את שהמספר-מאייר לוחש לאוזנו ומבין את מעשה הגיבור בהקשרו הרחב והמלא . המבט הפנורמי-אירוני של הקריקטורה, המספרת סיפור בתוך סיפור, מעניק לצופה את ראיית-העל : שרת אינו מפענח נכונה את המציאות . הוא חסר פרספקטיבה כוללת . הרטוריקה בדבר העדר פרספקטיבה משתמשת בכפל דימוי : מחד גיסא קנה הרובה הוא ייצוג של מיליטריזם ערבי חסר פשרות, ומאידך גיסא הוא מעין משקפת לעיני המדינאי הישראלי שאינו מפרש את המציאות כמות שהיא . המציאות הנגלית לצופה ניתנת לקריאה נגדית, והלה יכול להשתחרר מהחיבור בין קריאת המציאות ובין הטיעון "הנגזר" ממנה ולכפור באופן קריאת המציאות ובתקפותו של הטיעון . מהלך כזה פירושו ערעור מבנהו הרטורי של האיור, וזו תהיה קריאה חתרנית של הקריקטורה . הקורא יכול להפוך את הטיעון ולהתרשם שמבחינת האתוס הציוני המקובל ניתן לראות את הערבי נכוחה רק דרך משקפת קנה הרובה . אותו קנה רובה המייצג את העדר הפרספקטיבה של שרת יכול לשמש לייצוג צמצום הפרספקטיבה של הקריקטוריסט או של העמדה המיליטריסטית שהוא מבטא . נקודת המבט שנאמץ בבואנו לקרוא את הקריקטורה אינה
|
|