10 איתן מכטר | אביטל מאיה מכטר ופעם הוא סימן . פעם הקריקטורה מסמנת את המאורע ההיסטורי ופעם היא מסומנת על ידי ההקשר שבו נוצרה . שני הטקסטים בספר הזה מייצגים דיון באופני ייצוג ובפוטנציאל של המעשה הפרשני לברוא מחדש תהליכי סימון ויצירת משמעות . הקריקטורה של סוף שנות ה- 20 עד אמצע שנות ה- 60 של המאה ה- 20 מלמדת אותנו על תקופתנו אנו באמצעות מבט רטרוספקטיבי על ההיסטוריה של חידוש הבית הלאומי-העברי בארץ ישראל . התקופה עמוסה במאורעות הן בהקשר היהודי והן במסגרת מאורעות העולם . החיבור הראשון בספר זה מנסה לזהות אופני ייצוג חזותיים של רעיונות פוליטיים ולהעמיד תיאוריה בתחום הרטוריקה החזותית . התזה הכללית היא שקריקטורה צריכה להיות מאופיינת כיצירת אמנות, בניגוד לתפיסה המקובלת הרואה בה מאמר עיתונאי מאויר . זאת נבקש להראות בעזרת תיאוריות מתחום האמנות . אמנם לשפה החזותית אין קידוד מדויק כמו שיש לשפה המילולית, אבל אפשר לראות שימוש קבוע באמצעים רטוריים מאוירים שכל יוצר פיתח בעבודתו, ולעתים קרובות יש מן המשותף בין היוצרים . לצורך הדיון נבחרו הקריקטורות של שמואל כץ, דוש, יהושע אדרי, יוסף בס, אדם שלין, נחום גו...
אל הספר