הדוקטרינה הצבאית בישראל מתעצבת בפורומים ביטחוניים־צבאיים סגורים, באופן הנגיש בלעדית ליודעי ח”ן. התוצאה היא שהעיסוק בהשלכותיה החברתיות והפוליטיות של הדוקטרינה נעלם מן העין הציבורית ואף מהמחקר. רִִיק זה, בפרט על רקע רמות האמון הגבוהות שהציבור בישראל מעניק לפיקוד הצבאי, מרדד את הדיון הציבורי ופוגם ביכולתם של מקבלי החלטות להשפיע על עקרונות הדוקטרינה, לא כל שכן ביכולתם להפעיל עליה פיקוח אזרחי יעיל. הספר הנוכחי תורם למילוי חֶֶסֶֶר זה ולכינון גוף ידע אקדמי לעיון במשמעויותיה הסוציו־פוליטיות של הדוקטרינה הצבאית בישראל. אסופה זו חובקת אחד־עשר מאמרים, והיא מציעה כיוונים מגוּונים לקריאת הדוקטרינה כטקסט המאפשר לזהות ולנתח תהליכים מרכזיים ביחסי צבא וחברה בישראל, ביחסי הדרגים המדיני והצבאי, ובאופן שבו הצבא עצמו מפרש את הדוקטרינה ומבקש להשפיע באמצעותה על סביבתו החברתית והפוליטית. הניתוח המוצע בספר נעשה בהקשר של התפנית מרחיקת הלכת שחלה בדוקטרינה מסוף שנות התשעים, ובפרט בהקשר מקרה הבוחן של תפיסת ההפעלה לניצחון והתוכנית הרב־שנתית “תנופה”, אשר קודמו במהלך כהונת הרמטכ”ל אביב כוכבי.
אל הספר