החיבור בין העצמי האמיתי לתחושת האני עשוי להיות מבלבל וקשה להתרה. כדי להבינו אפשר להסתייע באנלוגיה של המַרְאָה מחיי היום-יום: כשם שקרני האור המוחזרות מהמראה מוטלות על האובייקטים כנגדה והם משתקפים בה, כך גם מקור המודעות, העצמי האמיתי, מוקרן מהתודעה אל עולם התופעות השב ומשתקף בה. התודעה הנושאת את תחושת האני משוכנעת בטעות שהיא-היא מקור המודעות הראשונית, העצמי האמיתי. אלא שכמו מראה מוכתמת, מאובקת ודהויה, גם היא משקפת שיקוף מעוּות של המציאות, המועבר מבעד למערך נטיותיה הפסיכולוגיות המודעות והלא-מודעות, החיוביות והשליליות. יוגה בפעולה מפנה את תשומת הלב אל התודעה, ממקדת אותה בה וממרקת אותה עד תום כמירוק של מראה. בשיאו של התהליך מתפנה התודעה מתהליכים מנטליים, מתרוקנת מתכנים והולכת ומתייצבת בריקוּת צלולה. או אז מתחוורת ההבחנה בין מקור האור, המייצג את העצמי האמיתי, למראה עצמה, המייצגת את התודעה ואת תחושת האני, ובכוחה של הבחנה זו לשחרר מתפיסות שגויות ומהרגשות העולים בעטיין.
בספרו החדש בוחן גידי איפרגן את מפת הדרכים של היוגה בדרך לעליית התובנה המבחינה (הוִיוֶקָה-קְהְיָאטִי). הוא עושה זאת בזיקה ל"יוגה סוטרה" של פָּטַנְגָ'לִי ול"סָאנְקְהְיָה קָארִיקָא" של אִישְׁוַרָקְרִישְׁנָה, כל זאת ברגישות ובביקורתיות, תוך שהוא חומק מפרשנויות המונעות מנאיביות מצד אחד ומחשדנות יתר מצד אחר. בהשראת הפסיכולוגיה של היוגה הוא מציע מדיטציה הממוקדת בתחושת האני ובטיפוח המבט המבחין והצלול.
אל הספר