טראומה, בייחוד טראומה פוליטית, תמיד מותירה חותם על היצירות שנכתבו בעקבותיה, למרות מאמצינו להסתיר אותה מאחורי מסך של למדנות ושפה זהירה. ספרם של אביהו זכאי ודוד ווינשטיין דן בכתבים של הנס בּארוֹן, אריך אוּארבך, ליאוֹ שטראוס וקרל פּוֹפּר, תוך כדי הצבתם בהקשר החברתי, האידיאולוגי והפוליטי של זמנם. אנשי הרוח היהודים האלה, דוברי הגרמנית, שבדרך כלל לא עוסקים בהם במשותף, נמלטו מיבשת אירופה עם עליית הנאציזם בשנות ה-30. אצל כל אחד ואחד מהם חולל האסון הפוליטי של הפשיזם האירופי גם משבר אינטלקטואלי עמוק, ולכן הם הפכו את עבודותיהם למאבק נגד הנאציזם והפשיזם בשנות ה-30 וה-40.
אוארבך נאבק בפשיזם על ידי דחיית הפילולוגיה הארית; בארון על ידי הפרכת האידיאולוגיה הפולקית של ההיסטוריה; שטראוס באמצעות הפולמוס שלו עם ההיסטוריציזם של מקיאוולי והובס בתור מקור לניהיליזם הפוליטי הגרמני המודרני; ופופר תקף את המהותנות המטפיזית ואת ההיסטוריציזם של אפלטון, מכיוון שבהם ראה את מקורותיו הפילוסופיים של הפשיזם. כתבים אלה חוללו שינוי מרחיק לכת בתחומי התמחותם ובדיסציפלינות השונות של עבודתם. בתחום הפילולוגיה יצא אוארבך בספרו "מימֶזיס" נגד הברבריזם של הנאצים והמציא את תחום הספרות המשווה; בתחום ההיסטוריה יצר בארון בספרו "משבר הרנסנס האיטלקי המוקדם" את המסורת הרפובליקנית האטלנטית בהיסטוריוגרפיה; בתחום תולדות המחשבה המדינית חוללו ספריהם של פופר ("החברה הפתוחה ואויביה") ושל שטראוס ("הזכות הטבעית וההיסטוריה") תמורה עמוקה בפילוסופיה הפוליטית שלאחר מלחמת העולם השנייה – הם תיארו את תקופתם כעידן של שקיעה וניוון ולאו דווקא של נאורות וקדמה.
אל הספר