ספרה של מיכל בן-נפתלי, על הפרישות, מכיל ארבע מסות: "על הפרישות", "על הצער", "על הכאב", "על רצינות ומשחק". המסה הראשונה, "על הפרישות", דנה בתנאי הקיום של הפורש, הן בממד האינטלקטואלי והן בממד הגופני. הגוף, הנידון כאן לאחר החלמתו, כמו מותיר את הנפש לבדה, היא הרגילה לגוף חולה כדי לממש את פרישותה. כך, ללא תביעתו המוחלטת של הגוף, נוצר מבט שואל, המבקש לשוחח על אפשרויות היצירה והמעורבות, במיוחד במרחב הישראלי, מתוך עמדת הפרישות.
המסה "על הצער" – זוכת פרס המסה הטובה של עיתון הארץ (2008) – נעה דרך שיריה של דליה רביקוביץ בנתיב הצער הפרטי, "הצער שלנו ההגון", מן הילדות ועד המוות. למסה זו חוברת המסה "על הכאב", הפעם בתנועה בין שלוש משוררות – לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ותרצה אתר. המסה מתבוננת בכאב הגוף ובכאב שנלמד מידי אחרים, בכאב שהולכת ומודרת אפשרותו לבוא לידי ביטוי ברבים. מיכל בן-נפתלי נעה כאן בין כאבה של לאה גולדברג, "כאב סתמי, כאב משמים, כמו האמונה" לכאב הקמאי המופיע אצל דליה רביקוביץ', ולכאב העצוּר, הנרתם כמעין משיח פרדוקסלי, אצל תרצה אתר. המסה האחרונה, "על רצינות ומשחק", נעה במקביל בנבכי זכרון ילדות של המחברת בנבכי הסיפור הנודע של פרויד על משחק נכדו ביו-יו, כיצירת הנפשה להעלמותה ושיבתה של אמו… מהו גבול המשחק ועד כמה רציני הסילוק מהמשחק? כיצד תוכל זו, "הרצינית מדי", להשתתף במשחק? מהו סופמשחק?
ביד אמן משלבת כאן מיכל בן-נפתלי תובנות ביחס ליכולת החִברות והפרישה, ליכולת הכלת הכאב והצער; אלה הנעים בין גוף ונפש ויוצקים את זה ואת זו בדמותם. ארבעת המסות המופיעות כאן הן מופת של עומק מחשבתי, המובא בשפה שאינה אקדמית מחד גיסא ואינה סיפורית מאידך גיסא. תחת פני השטח של הכתיבה זורמת מיטב המחשבה המערבית של העת האחרונה בשיא מאופק.
אל הספר