|
|
עמוד:13
13 < מיכל בן – נפתלי < על הפרישׁוּת מתמימות או מספקנות, לפעור מרחק אירוני, מפוכח או ממורמר, לפרוש מאהבה או משנאה המתחלפות זו בזו באותה קלות שבה המים רותחים ומתאדים . לפרוש בראשית הדרך או באחריתה, לעטוף את עצמ בחגורת שקט עבה או דקה, לתת לאחרים לחלוף על פניך, להישאר מאחור, לצמצם את החיכוך לָעניינים הזעירים של החיים שאין בהם דבר זולת התנהלותה העירומה של היממה . לסגת לאזור הספר של הקיום, לחלל צר או ריק, בחדר אטום, התריס מוגף, האור מלאכותי . לזהות את פרישותם של אחרים, את תשתית הריק, את ההשתדלות שקפאה, את הבהייה, את חוסר הפשר הכרוך בידיעה שיש צידוק עליון שאל להם להתערב בו, אל להם להשתמש בחירותם לשים קץ לכול . לכרות עמם ברית בדויה הנותנת הסבר או נחמה . לכי דברי על זה, על מה שאין לו לשון, על מה שלשונו אינה לשון השושלות, האפוס, הרומן, הפוליס . על נמיכות רוח, על אינטלקטואל במובן החלש של המילה, על כלכלת המים והיובש המדברית, על האין
|
|