"כי מרה מאֹד הדעת" – הצהרה מפתיעה לכאורה כשהיא בוקעת מקולה של אינטלקטואלית בולטת כלאה גולדברג. גולדברג (הידועה) ולצדה אלישבע ביחובסקי (האנונימית כמעט) הן שתי היוצרות הראשונות שהציגו בספרות העברית טיפוס חדש של גיבורה אינטלקטואלית ויוצרת, כזו שמבחינתה הדעת והיצירה היא בגדר משאת לב, ציר זהות וטעם קיומה.
כמו בתרבות הכללית גם בתרבותנו, לרבות במורשת הספרות העברית החדשה, השליטה הגברית הבלעדית על העט ועל הקול יצרה במשך דורות "מראה גברית", אשר שיקפה והגדירה לנשים מהו המודל הראוי של נשיות ומהו האופק לציפיותיהן מעצמן. על רקע זה עולה שורה של שאלות: האם הצטרפותן של נשים למעגל הלימוד והיצירה מסמנת מגמה של שחרור מהתבניות הסטריאוטיפיות? האם המבט הנשי ברא גיבורות אוטונומיות מבחינה רוחנית ונפשית, שנאבקות להתפתח כנשות רוח וכאמניות המנהלות שיג ושיח עם העולם באמצעות יצירתן ? והאם מוצדק להכתיר גיבורות אלו בתואר 'אינטלקטואליות'?
כמענה לשאלות אלו מוצגת בגוף הספר קריאה פרשנית המשווה בין הרומן סמטאותמאת אלישבע (ביחובסקי), הרומן העברי הראשון פרי עטהּ של אישה בארץ ישראל, ובין הרומנים והוא האור ומכתבים מנסיעה מדומה של לאה גולדברג ועמם כמה מסיפוריה הקצרים.
ספר זה שופך אור חדש על הערכת דמותה של אלישבע ועל יצירתה, ובמקביל מציע הערכה מחודשת לסיפורת של גולדברג בזיקה למכלול יצירתה. הטענה המרכזית העולה ממנו נוגעת לבשורה המקופלת בגיבורות שהן בוראות בעטן ובאופק החדש שהן מעניקות לקיומן כנשים. אף כי שחרורן מן הסטיגמות בולמות של העבר הוא עדיין חלקי וכבול, הרי שבעצם הופעתן מהווה ציון דרך ומקור של העצמה לדור ההמשך של קוראות, של כותבות ושל גיבורותיהן.
אל הספר