14 | " כי מרה מאד הדעת" > רבקה אלינב המשוררת, טבעי לה לדעת שהמוות הוא חלק מסוד הקיום האנושי ובעיקר שבנה נתון בסכנת מוות . חידה זו נהירה לה "אַף עַל פִּי שֶׁלֹא שָׁמְעָה שֶׁ'מוֹת תָּמוּת' נֶאֱמַר בְּדִיוּק / לִפְנֵי 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדוֹ'" . לא מפי האל, המזהיר את האדם לבל יאכל מעץ הדעת טוב ורע פן ימות ( בראשית ב, יז ) , למדה חווה על המוות הנטוע בהוויית האנוש . והרי היא טרם נבראה בפסוק יז ובריאתה ( "ויאמר אלוהים לא טוב היות האדם לבדו" ) מוזכרת בפסוק הבא ( שם, ב, יח ) . דווקא תכונה זו, שפרשנים הדגישו את נחיתותה בטבע הנשי שמשתלשל בירושה מהאשה הראשונה ( ברקאי, תשנ"ה ; גרוסמן תשס"א ; ערן, רמון, שביט, תשס"א ) , מועצמת בקריאה הפמיניסטית של חזן - רוקם . גישתה אל המקור בבראשית תואמת את האסטרטגיה הפואטית של 'גניבת הלשון', מונח שטבעה אליסיה אוסטריקר כדי לתאר את האופן שבו נשים עשו שימוש בכתיבתן במיתוסים ובדימויים שמקורם בתרבות הקנונית, שהפטריארכליות היא שם נרדף לה . אגב השְׁאִילה ( "הגניבה" ) מן המאגר הנתון, נשים שרצו לפלס לעצמן דרך כניסה לתרבות, פיתחו טקטיקות מגוונות להביע דעות עצמאיות ...
אל הספר