ייבוש החולה היה אירוע מכונן ביחסה של מדינת ישראל הצעירה לטבע הסובב אותה והוא נעשה סמל ליכולתה של המדינה להשתלט על הטבע ולרתום אותו לצרכיה. בד בבד עם ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951 והביא לחשיפה של כ־ 60,000 דונמים בעמק החולה, קודמה יוזמה של חוקרי טבע להותיר שמורת טבע קטנה. שמורת החולה הייתה שמורת הטבע הראשונה במדינת ישראל ועבור החברה להגנת הטבע היא הייתה דוגמה ומופת למאבק באידיאולוגיית 'כיבוש השממה'. ב־ 1992 , בגלל נזקים אקולוגיים שנגרמו מייבוש החולה כגון הזרמת מזהמים לכנרת, הוצפו 1,000 דונמים והוקם אתר תיירות אקולוגי - 'אגמון החולה'.
אנשים רבים כתבו על הקמת שמורת החולה על רקע ייבוש האגם בהסתמך על זיכרונות או ראיונות. לעומתם בספר זה משתמשת המחברת זו הפעם הראשונה במקורות ראשוניים מארכיוני כלל הגורמים המעורבים בנושא ומצליבה אותם עם עיתונות התקופה, עם ספרות משנית ועם תמונות ומפות. מתודולוגיה זו, המונעת מתוך גישת המחקר ההיסטורי־סביבתי, מובילה לכמה תובנות חדשות.
לפי המחקר אנשי 'הסביבה' לא התנגדו למפעל ייבוש החולה בכללותו, אף שכך הם נהגו להציג זאת בדיעבד. מבחינה זו שימור הטבע בשמורת החולה היה כעין 'הצד השני של המטבע' של מיזם ייבוש החולה, ובמהותו היה ניסיון לאזן את הפגיעה במערכת האקולוגית בלי להתנגד לעצם שינויה. מצד שניִ אנשי קק"ל והעומד בראשה יוסף ויץ לא התנגדו להקמת שמורת החולה, אף שכך נהגו חובבי הטבע להציגם.
הצפת האדמות המיובשות בראשית שנות התשעים הביאה למהפך בהערכת מיזם ייבוש החולה. ההצפה נתפסה כאות אזהרה מפני היהירות כלפי הטבע הטמונה באידאולוגיית 'כיבוש השממה' וכתזכורת ללקח שיש ללמוד ממנה: התחשבות רבה יותר בסביבה הטבעית.
אל הספר