הברית החדשה, ה"זר" בתוך הספרות הישראלית, הפכה מטאבּוּ מוחלט לעורק שבו מוזרם דם חדש אל הספרות ולחומר מתסיס בה. המשיכה אליה, והאשמה הכרוכה בכך, מייצרת דגמים פואטיים באזורים שבהם שותק המקרא: הבגידה, יחסי האם והבן ולעתים אף האם והבת. אלה מאפשרים ליוצר הישראלי להתדיין עם המחשבה שיש משמעות לייסורים, ועם דמות המיסטיקן בניגוד לנביא המקראי.
הספרות הישראלית קוראת מחדש את הברית החדשה באופן מורכב, רפלקסיבי וחששני גם יחד. הספר טוען כי הברית החדשה מציעה מעין מענה למועקה של החילוניוּת בתרבות הישראלית ולערגה אל הנעלם. המשיכה אל הטקסט האוונגליוני מצביעה על שורשי המצוקה של המצב הישראלי ועל העייפוּת מתכניה הראשונים של הציונות.
ספר זה מצטרף אל ספרי המחקר של פרופ' רות קרטוּן-בלום המתחקים אחר עקבות הטקסטים הקאנוניים הקדומים – התנ"ך והברית החדשה – בספרות הישראלית. המסות בוחנות את הדיאלוג המתקיים ביצירתם של עמוס עוז, חיים באר, חנוך לוין, אברהם ב. יהושע ובשירתם של אברהם בן-יצחק, אבות ישורון, יונה וולך ומשוררים נוספים. קדמו לכרך זה הספרים: הרהורים על פסיכותיאולוגיה בשירת נתן זך (2009) וסיפור כמאכלת: עקדה ושירה (2013).
אל הספר