אם אנו יודעים משהו על העבר הרי זה בעיקר דרך אלה שמספרים לנו את ההיסטוריה שלו. אם אנו מבקשים להבין את ההווה, אנו מאמינים שהעבר עשוי להסביר אותו. השאלה "מהי היסטוריה?" עוברת כחוט השני בספר זה, אולם הסוגיה "למה היא משמשת?" מתנשפת מאחוריה ומבקשת להשיגה.
ובכן, על בסיסה של איזו תפיסת זמן אנו תופרים את הנרטיבים שלנו? האם הזמן ההיסטורי הוא לינארי והומוגני? כיצד נעשו ימי הביניים לזמן "אמצעי"? מהי הסיבה שההיסטוריוגרפיה הפוליטית, שהייתה הגמונית שנים רבות, עברה בשלהי המאה ה-20 תרבותיזציה מפתיעה? מפני מה, עם נעילת המאה ה-20, כבש לו הזיכרון הקולקטיבי מעמד בכיר ביחסנו אל העבר? מדוע ההיסטוריה אינה רק דיסציפלינה אוניברסיטאית – כמו הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה והכלכלה – והיא משמשת כמקצוע חובה בכל מערכת חינוך במדינות הלאום? מדוע, למשל, מעדיפים אותה על פני הפילוסופיה? האין זאת מפאת העובדה שלפחות בעיקרון הפילוסופיה נועדה ללמד תלמידים איך לחשוב ומטרתה של ההיסטוריה להורות להם מה לחשוב? האם ההיסטוריה לא הייתה עד כה האופיום המשכר של עמים ולאומים? הייתכן שהם לא היו יכולים כלל להתקיים בלעדיה?
לא ניתן לספק תשובות מוחלטות וחד-משמעיות לכל השאלות הללו; אולם הגיעה העת להעלותן, במיוחד לאור התמורות החדות בדיסציפלינה שנדמה שבמידה רבה הן הופכות אותה לערימות זיכרון של פירורים.
אל הספר