196 שלמה זנד מאז שהתחלתי להתמודד - בעקבות בנדיקט אנדרסון, ארנסט גלנר ואריק הובסבאום - עם צורות נוכחותה של הלאומיות בזמן ההיסטורי, הכתיבה ההיסטוריוגרפית וטכנולוגיית הפצת הידע שלה החלו להצטייר בעיניי כתחום קפריזי הרבה יותר ממה שדמיינתי עד אותה עת . הבנתי שמה שמקס פלנק ( Planck ) אמר בהגזמה על האמת המדעית מתאים דווקא הרבה יותר לכל פרדיגמה חדשה המופיעה בפולמוסים ההיסטוריוגרפיים : בסופו של דבר היא "אינה מנצחת תוך שכנוע מתנגדיה ופקיחת עיניהם, אלא הרבה יותר מפני 233 שהמתנגדים מתים, ודור חדש גדל ומתוודע אליה" . המשכתי אמנם להורות כרגיל, אולם הספקות והפקפוקים הלכו והתעצמו . כובדן של המילים השרירותיות והאידאולוגיות העיק עליי יותר ויותר . נמלטתי לזמן מסוים מהמלל המקצועי והשגרתי כאשר פניתי לעסוק בתמונות נעות וחיברתי ספר על היחסים בין קולנוע להיסטוריה . האמנתי בשלב מסוים, בעיקר בעקבות ידידיי מרק פרו ורוברט רוזנסטון, שסיפורי הקולנוע, הנצרכים על ידי המונים רחבים, יעזרו לי להבין קצת יותר הן את היחס בין דימויים למילים והן את משקלם של הסרטים ההיסטוריים בעיצובה של 234 מאוחר יותר הבנתי שהלבטים תודעת העבר ...
אל הספר