האם ורמיר, סרוונטס וגליליאו הכירו זה את זה? נראה שלא. כל אחד מהם שייך לדיסציפלינה אחרת, וערוצי התקשורת של המאה ה-17 היו שונים בתכלית מאלה של המאה ה-21. אבל נראה ששלושתם חלקו חשיבה דומה על היחס בין בדיון למציאות.
הצייר, הסופר והאסטרונום חתמו על יצירותיהם, אבל במקביל גם יצרו תעתוע המקשה על זיהויים ואף השתמשו בתחבולות של אחיזת עיניים. לעיתים הם עטו על עצמם תחפושת, לעיתים חדרו לתוך הבדיון שיצרו ובלבלו את התיחום המקובל בין בדיון למציאות, ולעיתים העלימו את עצמם. התעתוע הזה עומד במרכזו של הספר המרתק הזה אשר בודק את הדרכים הפואטיות והרטוריות שבהם הוא הושג, כמו גם את מטרותיו. אחיזת העיניים מאפשרת כניסה למרחב חדש של התבוננות, הבעה ותקשורת; מעין מבט כפול שמפנה היוצר בו-זמנית כלפי חוץ וכלפי פנים בניסיון למצוא דרכי ביטוי חדשות לסדרי עולם משתנים.
למהלך זה, אשר סרוונטס ב"דון קיחוטה" הוא אולי מייצגו הבולט ביותר, השפעה גדולה והוא נבחן בהרחבה בספר. עוד לפני הולדת "הספק הקרטזיאני", המסמל את תחילת הפילוסופיה המודרנית, סרוונטס הפך את השימוש במודעות העצמית ובספקנות לבסיס אפיסטמולוגי המשנה את גבולות ההכרה האנושית. תוך כדי חיבור גם לתיאוריות פוסטמודרניות של המחצית השנייה של המאה ה-20, מצליחה אסנת רבינוביץ להעניק מסגרת פרשנית מפתיעה ברלוונטיות שלה לתופעת אחיזת העיניים של המאה ה-17.
אל הספר