למלחמת העולם השנייה נודעה השפעה מכוננת על תולדות מצרים במאה ה-20. היו אלה במיוחד השנים הקריטיות, 1943-1940, שבהן עמדה מצרים בחזית המלחמה לנוכח התקפות של גייסות הציר שפלשו לטריטוריה שלה ועמדו לכבוש אותה. הפצצות האוויר על אוכלוסיות אזרחיות גבו מחיר כבד של עשרות אלפי הרוגים ופצועים. הנזק לרכוש היה עצום; מאות אלפים נאלצו לעקור מבתיהם והפכו לפליטים. תוצאות המלחמה עיצבו מחדש את פני החברה המצרית והשפיעו על תולדותיה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20. הספרות ההיסטורית שטיפלה במלחמה נטתה להתמקד במה שהיא ראתה כהזדהות וכתמיכה של זרמים וכוחות מרכזיים בקהילייה המצרית, באליטה ובחברה האזרחית, במעצמות הציר, בגרמניה הנאצית ובאיטליה הפשיסטית. היא גיבשה נרטיב אשר לפיו התפישה הרווחת של "אויב אויבי הוא בעל בריתי" הכתיבה עמדות מצריות פרו-נאציות ופרו-פשיסטיות.
הספר מלחמת האומות החלשות מציע בחינה מחדש וקריאה אחרת של תולדות המלחמה במצרים. הוא הראשון לחקור באופן שיטתי ומקיף את האופנים והדרכים שבהם המצרים עצמם הגיבו למלחמה: כיצד הם הבינו את המלחמה, כיצד פירשו וייצגו אותה, כיצד גיבשו את עמדתם ודפוסי פעולתם כלפיה. תוך כדי מיצוי עושר חסר תקדים של מקורות מצריים (עיקרם בערבית), הספר בוחן מאות קולות ועמדות שרווחו בממשל ובחברה האזרחית. הוא מפרק את הפרדיגמה של "אויב האויב" ומראה שהיא הייתה מוגבלת לאישים ולארגונים שוליים. הממצא הראשי של הספר הוא שבתנאי המלחמה כל הכוחות המרכזיים של החברה המצרית – הממשלות, המפלגות והאליטות הפוליטיות, המעמדות הבינוניים העירוניים, כולל האינטלקטואלים, התקשורת המודפסת והחזותית, כמו גם אוכלוסיות עממיות – דחו את הנאציזם והפשיזם, התנגדו למעצמות הציר, וכנגדם הזדהו עם בריטניה ובעלות הברית ואף התייצבו לסייע להן.
אל הספר