האם ועדת השרים לענייני חקיקה היא מוסד חיוני לסינון ולריסון מבול הצעות החוק הפרטיות של חברי הכנסת, או שהיא משמשת מעין גיליוטינה שמחסלת את הצעות החוק הפרטיות בעודן באיבן, ולאו דווקא מטעמים ענייניים?
בשנים האחרונות ועת השרים לענייני חקיקה הפכה לאחד המוסדות המשפיעים ביותר על יחסי הממשלה והכנסת. עם זאת, רב הנסתר על הגלוי באשר לדרכי פעולתה ולאופן קבלת ההחלטות בה, משום שדיוניה ושיקוליה סמויים מעין המחוקקים והציבור.
הוועדה בראשות שר המשפטים מתכנסת אחת לשבוע ומגבשת את עמדת הקואליציה ביחס לכל הצעות החוק הממשלתיות והפרטיות הנידונות בה. אף שהוועדה פועלת כבר מקום המדינה, לאור הגידול הניכר שחל בעשורים האחרונים בהצעות החוק הפרטיות המונחות על שולחן הכנסת, תפקודה והתנהלותה בכל הנוגע להצעות חוק פרטיות נתונים כיום במחלוקת עמוקה בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הם אף מעוררים ביקורת ציבורית רבה הנוגעת לכך שוועדה ממשלתית היא זו שחורצת את גורלן של הצעות החוק הפרטיות של חברי הכנסת ולכך שהיא איננה מחויבת בשקיפות.
מחקר זה מתאר את עבודת הוועדה ואת הדילמות העולות מאופן תפקודה ובוחן אם בדמוקרטיות אחרות פועל מוסד דומה. בסופו מוצגת שורת המלצות באשר לשינויים שיש לחולל באופן פעולתה, על מנת שתשמש חלק ממערך האיזונים והבלמים החיוני לדמוקרטיה ומתוך שמירה על עקרונות כמו שקיפות, אחריותיות ודיווחיות.
אל הספר