ספר זה הינו הכרך החמישי היוצא לאור במסגרת מפעל 'ספר ירושלים, המקיף את תולדות ירושלים לדורותיה. קובץ המחקרים שלפנינו מוקדש למאה ועשרים השנים האחרונות של השלטון העות'מאני שבהן עברה העיר הקדושה ממעמד של עיירה נידחת במזרח התיכון למוקד פעילות מלא מתחים של ארגונים בין-לאומיים, מעצמות אירופאיות, תנועות דתיות חדשות וזרמים רעיוניים בעלי אופי מודרני. שני ציוני הדרך הכרונולוגיים שנבחרו לתחום את גבולותיה של תקופת ההתחדשות והבנייה המודרנית בירושלים קשורים בהתעצמותה של הנוכחות האירופית במזרח התיכון: מסע נפוליאון לארץ ישראל בשנת 1799 פותח את התקופה, זאת אף שלמסע הצבאי של הצבא הצרפתי ממצרים לעכו לא הייתה השפעה ישירה על העיר ויושביה, ואחדים מן החוקרים אינם רואים בו את 'ראשיתה של העת החדשה' בתולדות הארץ והעיר: התקופה מסתיימת בציון דרך צבאי אחר, המסמל את קצו של השלטון העות'מאני בן ארבע מאות השנים בארץ ישראל ובסוריה: כיבוש ירושלים בידי הצבא האנגלי בחורף 1917. בין שני המאורעות הצבאיים הללו הלכה ההשפעה האירופאית והתחזקה בארץ ישראל בכלל, וירושלים בפרט. בתוך הסיפור הכללי המגוון של פסיפס הדתות והעדות בירושלים תופס היישוב היהודי בירושלים מקום מיוחד. הקהילה היהודית בעיר נבנתה לאורך מאות שנים מהגירה של יחידים וקבוצות, ששימרו דפוסי ארגון, אורח חיים, לשון ומנהג שהביאו עמם מארצות מוצאם. בעיר התרקם מעין מיקרוקוסמוס של תפוצות היהודים השונות. במאה התשע עשרה המשיכה הזיקה החברתית, התרבותית והכלכלית לקהילות המוצא להשפיע על האוכלוסייה היהודית. ואולם בה בעת החלו תהליכי המודרניזציה לגרום תמורות. לקראת שלהי המאה הולך ונוצר בארץ יישוב חדש בעל סממנים מודרניים מובהקים וזיקה לתנועה הלאומית היהודית החדשה. אך ירושלים נותרה מעוז דתי ודמוגרפי של יישוב ישן, שמרני באורחות חייו.
אל הספר