ספר זה בוחן את מורכבותם של ביטויי התפיסה האוריינסטית כפי שהתעצבה בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 בקרב בני העליות הראשונות. תצלומי התקופה, המציגים את המהגרים היהודים עם פרטי לבוש ואביזרים אוריינטליים, נושאים את חותמה של הכמיהה להיטמע במזרח ולהשתייך למקור ילידי-אותנטי - שאיפה שהתקיימה אך לרגע, עד שקרסה והתפוגגה לאחר מאורעות תרפ"ט. העולים ביקשו לחוות במזרח 'מציאות' שאותה כבר הכירו עוד בטרם דרכה כף רגלם במקום. התנסותם נצבעה בצבעיה של חוויית הייצוג הראשונית. הם כמו פסעו לתוך תצלום מבוים בקפידה, הכולא אותם במסגרת הפריים שלו ובקודים של פרשנותו. העולים הגיעו למזרח לאחר ש'ראו' אותו אינספור פעמים בעיני רוחם כארץ מולדת ישנה שניתן לחדש את הקשר עמה הלכה למעשה. הספר מתמקד באופן מיוחד בתצלומיו של אברהם סוסקין, "הצלם של תל אביב"; הוא מציג דיון השוואתי בין תצלומים בסגנון אוריינטליסטי של צלמים יהודים נוספים לבין תצלומיהם של צלמים מקומיים ואירופים בני תקופתם שפעלו באזור. המבט האוריינטליסטי הטרום-ישראלי, כפי שמשתקף מצילומים אלה, מתאפיין ביחס אמביוולנטי למזרח ואל בני המקום הפלסטינים.
חברי התנועות הציוניות עזבו את אירופה שסימנה אותם כמזרחים וכבני הגזע השמי, וביקשו לארח את סממניה של הזהות המקומית במקביל, בהתייחסם לזהות זו הם שאפו לבסס את עליונותם המערבית באמצעות אימוצן של פרקטיקות קולוניאליסטיות ואירופוצנטריות - תחושת עליונות שנשללה מהם באירופה. התצלומים הנידונים בספר, המסגירים את שורשי הפנטזיה הגלויה של ציונות בעת גיבוש "היהודי החדש", עשויים לעורר כיום סקרנות, פליאה, שעשוע או רתיעה והתקוממות אתית ואידיאולוגית. תגובות טעונות אלה מעוררות מחשבה על תרבות ימינו לא פחות מאשר על תרבות הזמן ההוא; הן מצביעות על כך שמדובר בכר פורה במיוחד לדיון רב-פנים על התהוותה של התודעה הציונית בהקשרים עכשוויים.
אל הספר