מה אפשר לדעת על הלא ידוע? איך אפשר לדבר עליו? האם יש לו תפקידים, מבנה, צורה? איזו חוויה הוא מעורר? במחקר מרתק ומפתיע יוצאת ענבל רשף למשימה שלכאורה חותרת תחת עצמה. היא מבקשת לדון באופן בהיר באי-בהירוּיוֹת, ביסודות כאוטיים או באירועים חסרי סיבה, בצורות נוספות שבהם הלא ידוע מופיע בספרות. המשימה היא ליצור דו-שיח פורה עם אי הידיעה: מחד גיסא, לא להתיימר לדעת את מה שלא ניתן לדעת; מאידך גיסא, לא להתעלם ממה שאין סמכות לדבר עליו. הפתרון המוצע כאן טמון בהצגת אספקטים: על אספקט ניתן לומר דברים ברורים, אך הוא אינו מגדיר באופן כולל או סופי את הדבר שאליו הוא שייך.
מכיוון שהמדע הבדיוני נולד מתוך השסע בין עידן הנאורות לתנועה הרומנטית, הוא נמצא מתאים במיוחד לתיאור האספקטים של הלא ידוע. האספקט של הבלתי מובן מוצג דרך שתי שפות: השפה המאגית, שפה חושית שקשורה באופן הדוק לשפת השירה; לעומת זאת השפה המיסטית פיתחה את צורת השלילה כדי לתאר את מה שאין לו תואר, ותוך כדי כך להצביע על אפשרות שלישית בין היש לאין. האספקט של המובן מאליו משרטט את אופייה של ההעלמות המסתורית שמתרחשת כאשר תשומת הלב נודדת הלאה מהמוכר. האספקט של החדש מציג צורות ביטוי לזמן ולתנועה, הוא מעלה מחדש את שאלת ייצוג החוויה הרדיקלית. לסיום מוצגת הצורה שלובשת הקטסטרופה של אחרית הימים בספרות הישראלית כתואמת לדפוס של פיצול שמקורו בטראומה.
ספרה של ענבל רשף הוא בבחינת ניסיון נועז להתבונן אחרת בספרות ולשאול מחדש שאלות ותיקות: מדוע שירה מבקשת לטעום מילים? מה היחס בין המובן מאליו לבלתי מודע? מתי טעות בקריאה מהווה הזדמנות להתבוננות פנימית? איזה אופי יש לחידוש?
אל הספר