לארסמוס מרוטרדם (1536-1466), הלמדן המהולל, "נסיך ההומניסטים", שנודע כמבקר הממסד הכנסייתי וכמחבר השנון של "השבח לטיפשות", יש גם צד אחר וידוע פחות. השימוש בשמו או במורשתו כדי להעביר מסרים של סובלנות ורב-תרבותיות הוא במידה רבה תוצאה של אידיאליזציה ונטייה רבת שנים להתעלם מיחסו העוין ל"אחר". הניסיונות לראות בארסמוס מבשר האיחוד האירופאי, כמו גם ההתנסחויות המהללות את הקוסמופוליטיות שלו, לוקים באידיאליזציה ומתעלמים, במודע או שלא במודע, מהצד הלא מואר של תפיסת עולמו. ארסמוס בז לטורקים (ובכלל זה לאסלאם), לתרבותם ולדתם בתקופה שבה הייתה האימפריה העות'מאנית בשיאה תחת שלטון הסולטן סולימאן ה־1. יחס דומה הפגין ארסמוס כלפי הדת היהודית ומאמיניה. רוח הזמן לא פסחה על ארסמוס אשר ייחל לימים שבהם "כולנו נהיה פטורים מהיהדות ליהנות מאושר ומשלווה".
אף על פי כן, למרות שארסמוס עצמו לא נמנה עם חלוצי המאבק לסובלנות דתית, שהתפתח בעקבות רדיפתו של מיגל סרווטוס (1553-1511), ושבו בלט במיוחד סבסטיאן קסטליו (1563-1515), הספר מצביע על הדרך שבה הציתו דרכי מחשבתו של ארסמוס את תודעת הסובלנות הדתית של קסטליו ואחרים. ספרו של נתן רון נוגע במכלול תרומתו של ארסמוס, אבל אינו מתיימר להקיפה. מבלי להמעיט מתרומתו הגדולה של ארסמוס לתרבות האירופאית בתחומים מגוונים, הספר מתמקד ביחסו של ארסמוס ל"אחר" – לטורקים ולאסלאם – ואינו פוסח על דחייתו המוחלטת את היהדות והיהודים.
אל הספר