ספרו החדש של עמנואל מרקס מנתח אלימות מצד המדינה בראי שלוש שנים גדושות אירועים בהיסטוריה של גרמניה הנאצית – פרעות ליל הבדולח, הכיבוש של פולין והפלישה לרוסיה הסובייטית. אירועים אלה היו חלק מהפרויקט הנאצי להפוך את מזרח אירופה למושבה גרמנית, לרוקן אזורים נרחבים מתושביהם ולהושיב במקומם מתיישבים ממוצא גרמני. לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, בספטמבר 1939, נרצחו מאות אלפי אזרחים פולנים, יהודים וקתולים. לאחר הפלישה לרוסיה הסובייטית, ביוני 1941, התרחבו הרציחות ההמוניות של שבויי מלחמה ואזרחים. אך כבר כחודשיים לאחר הפלישה, באוגוסט 1941, התברר למנהיגים הנאצים שאין בכוחם לנצח במלחמה; או-אז הם הציגו את השמדת היהודים כמטרת המלחמה, כחלק מפינוי השטח למתיישבים וכניצחון פורתא, ואילו יישוב השטח נדחה לימי שלום.
המחבר מסתמך על בחינה חוזרת של הספרות ההיסטורית והסוציולוגית ביחס למלחמת העולם השנייה והשואה, וכמו כן על עיתונות בת הזמן ועדויות של שורדים. הוא מצא שהגייסות הנאציים השתמשו ללא הרף באלימות קיצונית, לצורך ושלא לצורך. הנאצים ראו באלימות את מקור הכוח, ובכך היו דומים למדינות אחרות, אלא שהם השתמשו באלימות בצורה מסיבית יותר. מתברר שעצם קיומם של צבאות וארגונים חמושים אחרים גורם לכך: כל מדינה מקיימת ארגונים חמושים כדי לשמור על גבולותיה ועל הסדר הציבורי; ארגונים אלה דרוכים תמיד לפעולה, אך במשך תקופות ארוכות הם חסרי תעסוקה. הנהגת המדינה עומדת בפני הפיתוי המתמיד להטיל על הכוחות המזוינים משימות מגוונות. הכוחות מבצעים את המשימות באמצעים העומדים לרשותם, ובראשם אלימות. המשטר הנאצי הגיע לידי כך שהפעיל אלימות רצחנית נגד היהודים ושאר האזרחים במידה שווה כמעט. וזאת לדעת, כל מדינה עלולה בתנאים מסוימים להידרדר למצב כזה.
אל הספר