מלחמת העולם השנייה התחוללה גם באפריקה, למעשה בצפונה – בלוב, תוניסיה ואלג'יריה. אלא שחווית המלחמה של קהילות היהודים שחיו באזורים אלו כמעט לא באה לידי ביטוי בתקשורת ובאמנות הישראלית, שכן לפיהם מעשי הגבורה של המחתרת היהודית באלג'יריה, הגלייתם למחנות כפייה וריכוז לקראת העברתם לאירופה, החיים בברגן בלזן ומערכת היחסים עם הגרמנים, כל אלה נדמה שמעולם לא התרחשו. כתוצאה מחשיפה מועטה זו נעלמה האפשרות של המלחמה להתבסס בתודעה הציבורית בישראל ולהנחיל הבנה היסטורית מלאה של התקופה ושל חוויות העבר אצל יהודי צפון-אפריקה.
ובכן, מה היו הגורמים והסיבות לכך? האמנם הסיבה נעוצה במוסדות הציוניים בלבד שדחו את הנרטיב הצפון-אפריקאי לשולי השיח על השואה בשל מספרם הקטן של הקורבנות ביחס לאסון העצום של יהדות אירופה? או שהיו אלו גם נציגי העדות שישבו בממשלות ובכנסת ישראל ולא עשו רבות למען זיכרון קהילותיהם? או שמא היו אלו האינטלקטואלים המזרחים שנטשו את זיכרון עברם הקרוב? ספר זה מנתח את מכלול הסיבות – לצד בדיקת הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שנעשו במהלך השנים בישראל – על מנת להתחקות ולהבין כיצד הפכה חווית המלחמה של יהדות צפון-אפריקה למסך של שכחה.
אל הספר