הכרך שלפנינו בנוי על פרדוקס: הכרונולוגיה של העידן הציוני שמונחת בבסיסו היא הכרונולוגיה ההרצליאנית - כלומר, זו המדגישה את ההיבטים הפוליטיים של הציונות; אך רוב המאמרים הכלולים בכרך זה אינם עוסקים בשאלות פוליטיות, אלא דווקא בשאלות של תרבות וזהות, ובשינויים בדמותו המקובלת של היהודי, שנוצרו כתוצאה מן האתוס הציוני שהתגבש. דומה שהעיסוק שלנו היום בנושאים אלה משקף את נצחונה הגדול של הציונות כתנועת עם, שהצליחה להגשים את מרבית יעדיה המדיניים. רק לאחר ששאלת חיוניותה של התנועה הציונית חדלה להיות שנויה במחלוקת, מתבקש מבט על העבר מתוך מגמה לחשוף את זרמי המעמקים שלו, את החוקיות המכוונת אותו.
מקומה של התנועה הציונית בין שאר התנועות הלאומיות האירופיות, כחלק מן המחקר על הלאומיות המודרנית, יכול היה להיבחן לאחר שקיומה של מדינת ישראל היה לעובדה שאיננה מוטלת בספק. הדיונים ביחסי הגומלין בין הגולה לבין ארץ ישראל, והנסיונות לעצב מחדש זהות יהודית שמושתת על הזיקה לארץ, כמו גם היריבות/השותפות בין ארץ ישראל והגולה בעיצוב דמותו של היהודי מאותה פרספקטיבה בשלה ורוויית השלמה הדדית, שבאה לכלל ביטוי במחקרים רבים בכרך זה, לא יכלו להתבצע אלא לאחר ש"עידן הציונות" הגיע לפרקו. משקלם של הדיונים בתמורות התרבותיות שהביאה הציונות בכנסיה וביצירתה של ספרות עברית חילונית עלה לאחר שהם חדלו להיות מעין לוויית חן לפעילות המדינית. ונעשו לגורם מרכזי בעיצובה של החברה הישראלית.
אל הספר