התושבים העניים של מדינות המונות חמש שישיות מכלל האנושות אכן מחזיקים בבעלותם דברים, אך הם חסרים את התהליך של ייצוג הקניין שלהם – שבלעדיו קניין זה לא ייצר הון.
הקפיטליזם, כותב הכלכלן הפרואני הרננדו דה-סוטו, הוא ”השיטה היחידה הידועה לנו המספקת לנו את הכלים הנדרשים ליצירת ערך עודף בכמויות עתק”. מדוע, אם כך, המדינות המתפתחות והמדינות שהשתחררו מהקומוניזם מתקשות ליהנות מפירותיו?
תשובתו מתבססת על מחקר ענק, ארוך שנים, ברחבי העולם, והיא אחרת לגמרי מהתשובות הרווחות. אין מדובר בפערי תרבות. גם לא בעוני כשלעצמו. להמוני העם במדינות אלו יש נכסים ומשאבים. הבעיה היא שמהמשאבים הללו אי אפשר לייצר הון, כי הם אינם רשומים במערכת קניין פורמלית מסודרת. אי אפשר לסחור בהם מחוץ למעגלים מקומיים, ואי אפשר להשתמש בהם כבטוחות להלוואות. זהו הון מת.
בספרו פורץ הדרך, מתאר דה-סוטו את החיים במגזר הגדול ביותר בעולם המתפתח, המגזר החוץ-חוקי, ומראה מדוע אי-אפשר להתנהל כלכלית מחוץ למסגרת המוסדרת בחוק – ומדוע, במדינות האלה, רק העשירים יכולים להתנהל בתוכו. זה לא עניין של אכיפה והרתעה, הוא מוכיח, אלא של התאמת החוק למציאות ולמערכות העממיות הקיימות.
* כיצד דוחקת הטופסולוגיה בעולם המתפתח את התושבים אל מחוץ לחוק?
* מדוע תיעוד מוסכם של בעלות על נדל”ן הוא תנאי לצמיחה כלכלית?
* איך הצליחה ארה”ב במאה ה-19 לאחד אלפי מערכות-קניין מקומיות – ולזנק?
* למי יש אינטרס לשמור על הנוקשות המשתקת של מערכות החוק הקיימות?
אל הספר