בשנים 2004-2005 חוותה החברה הישראלית את אחד מגלי המחאה הסוערים ביותר בהיסטוריה שלה. קמפיין המחאה לביטול תוכנית ההתנתקות שהונהג על ידי ארגוני תנועת ההתנחלות – ובראשה מועצת יש"ע וועד הפעולה של גוש קטיף – הפך תוך זמן קצר למאמץ קולקטיבי רחב-היקף ואינטנסיבי לביטול רוע הגזירה: פינוי עשרים ואחת התנחלויות ברצועת עזה וארבע התנחלויות בצפון השומרון. על רקע התקדימים ההיסטוריים של אלימות מתנחלים ולנוכח העלות האישית והקולקטיבית חסרת התקדים הגלומה במימוש התוכנית, לצד תחושות הזעם והבגידה בקרב אוכלוסיית המתנחלים אשר לוו לא פעם באמירות מתלהמות, לא מפתיע היה להיחשף לתרחישי שפיכות הדמים שדווחו בתקשורת ופורסמו על ידי כוחות הביטחון. אבל למרות זאת, גל המחאה היה מאופק בעיקרו וכלל מקרים מועטים של אלימות יחידים.
במוקד ספרו של איתן אלימי עומד הניסיון להבין את בלימת האלימות במאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הטיעון המרכזי המוצג בספר, ואשר מתבסס על ניתוח של מגוון מקורות ונתונים, הוא קיומה של נכונות לקיים ולשמר תיאום בדבר כללי מאבק לגיטימיים בין ארגוני התנועה השונים, בין התנועה לנציגי השלטון, ובינם לבין כוחות הצבא והמשטרה – כל אלה מילאו תפקיד קריטי בבלימת האלימות, גם כאשר התקיימו צידוקים אידיאולוגיים ותמריצים סביבתיים למכביר לפניה לאלימות. בחלקו המסכם של הספר נעשה ניסיון להסביר את התפתחות האלימות בתקופה שלאחר יישום תוכנית ההתנתקות (שיאה בפינוי הטראומטי בעמוֹנה בראשית פברואר 2006), ותוך כדי כך לשרטט בקווים כללים את המתח המתקיים בין מגמות של התחברות פוליטית לבין מגמות של התנתקות פוליטית בקרב ציבור המתנחלים.
אל הספר