|
|
עמוד:286
יצרו מעין איורן מספרי עם הפליטים הערבים ( כ 650 אלף פליטים מכל צד . ( ההתנהגות הפוליטית האכזרית והקשוחה של המדינאים הערבים והשליטים הבריטים ביחס לכניסת פליטי הנאציזם בשנות מלחמת העולם ולאחריה היתה גם כן בבחינת רקע מיידי . אולם , אין לשכוח שהבסיס לצידוקים אלה ואחרים היה הנצחון הצבאי של שנת . 1947-8 הפוליטיקה הישראלית צריכה היתה רק להגן על פירות הנצחון המצויים כבר בידה : האדמה , הרכוש , הערבים כמיעוט שולי , ההתרחבות הטריטוריאלית , וכל זאת בעיקבות מלחמה שלא היהודים יזמו . לנתונים אלה היה כמובן כוח שכנוע מהמם עבור מדינה שעם כל זה היתה במצב מאוד בלתי בטוח ו הם הקלו על המעבר או ההסתגלות למדיניות לאומנית המבוססת על הישג צבאי , הגנה עליו והשקעה בטיפוחה של העליונות הצבאית . יש להוסיף לכך שהמנהיגות הערבית נכשלה לחלוטין בהצגת המלחמה ותוצאותיה במונחים אנושיים עממיים של מאבק , מוות , בריחה ועקירה של עשרות אלפי משפחות . מימדי האסון עורפלו בתוך תעמולת הנקמה והאיומים הצבאיים . נציין בקצרה שהאוכלוסיה הערבית ששרדה בגבולות ישראל הושמה מייד תחת שלטון צבאי . הערבים בישראל הפכו מיעוט קטן וחלש , אך הממשל הצבאי התקיים כשמונה עשרה שנים ( בוטל ב . ( 1966 המדינה הפקיעה כ 60 % -40 % מאדמות הערבים אזרחי ישראל . באמצעות העברת קרקע מקבוצה לאומית אחת לשנייה ( קודם כל אדמת הפליטים , אך גם אדמת האזרחים הערבים ) הגדילה המדינה מאוד את שטח האדמה שבבעלות הציבורית והממשלתית היהודית , שהגיע ל 93 % מהטריטוריה בגבולתיה . הנישול הלאמה לווה ( ומלווה ) בהקצנת ההדגשה האידיאולוגית על קדושת הקרקע ליהודים , ועל איסור מכירת אדמה לאומית ללא יהודים . ואם זה אינו קושאן המבטל את כל הקושאנים , קיימת הזכות הבסיסית של היהודים לבטחון . בעיקרו של דבר , מדיניות האי שבות כלפי הפליטים הערבים הפכה את מדינת ישראל למדינת לאום ; לא מדינה דו לאומית , לא מיעוט לאומי גדול בתוך מדינה יהודית קטנה , לא שתי מדינות לאומיות כפי שהותוו ותוכננו עד פרוץ המלחמה . הנצחון הצבאי פתר לכאורה את "הבעיה הלאומית , " אבל באופן מנוגד לחלוטין למהלך ההתפתחות של שלושה ארבעה העשורים שקדמו לו . בתוכניות לעתיד שהוצעו לפני 1948 על ידי גופים אחראיים , המוסדות הלאומיים , הסתדרותיים והמפלגתיים —שורטטו , אפשרויות לא מיליטריסטיות ולא נשלניות לאיכלוס העלייה העתידה , והותוו לא רק שוויון אזרחי למיעוט הערבי אלא אף הכרה בזכויותיו הלאומיות . זאת גם אם המדינה תהייה מוגדרת 5 בחוק כיהודית . ' אלה היו הלכות יסוד משותפות לכל הזרמים בתנועת הפועלים הציונית . כדאי להזכיר שפרוגרמות גירוש , עקירה או נישול לא היו אפילו לימין הקיצוני . יתר על כן , שתי המפלגות הסוציאליסטיות המארכסיסטיות התאחדו בראשית מלחמת השיחרור והקימו את המפלגה החדשה —מפלגת הפועלים המאוחדת ( מפ"ם , ( אשר ביקשה להיות , ובעצם כך הגדירה את עצמה , מפלגה עם אוריינטאציה טריטוריאלית דו לאומית ( ברסלבסקי , . ( 202-201 : 4 , 1963 הפרספקטיבה הפוליטית ההיסטורית לא חוסלה על ידי המלחמה , אלא על ידי הכרעה של הכוח הפוליטי , שהפך לשליט מרכזי על האמצעים החומריים והכלים החוקיים של המדינה החדשה . היכולת הצבאית של השלטון , והנכונות הפוליטית של המנהיגות , לטפל בפליטים הערבים בטקטיקות ביורוקרטיות ( השהיה , טישטוש , טירפוד תנאים , וכמובן לחץ והרתעה צבאית ו"קביעת עובדות בשטח ( " ולגלגלה במגרשים בין מדינתיים , כשלפליטים לא היה שום כוח לחלץ עצמם , שיחררה את החברה הישראלית מהצורך בהשקעה רצינית בקיום
|
|