הקדמה

עמוד:15

כדי לקיים הלכה למעשה את מצוות המהפיכה הציונית , קודם שאימת היטלר הפכה עולם גדול לשאייה רוחנית ואת עם ישראל הגדול לשבר עם . שורה שלימה של בית"רים עוברת לפני עיני , שכול אחד מהם תרם תרומה גדולה לעיצוב דמות בית"ר אם בימיה הראשונים ואם בשנים הבאות . חלק מהם אתנו בחיים , עד מאה ועשרים , וביניהם מראשי התנועה וגם בית"רים מן השורה , שידעו בעזרת מעשים קטנים , מעשי יום-יום , לקרב את הגאולה . גם עליהם יסופר באחד הכרכים הבאים . שניים מחברינו — את מי שקדם לחברים , לחבורה הראשונה , את הד" ר י ע ק ב ה ו פ מ א ן , ואת מי שפתח בשרשרת חדשה של גבורה עילאית , את שלמה בן יוסף- מבקש אני להזכיר במיוחד אף בפתח הכרך הראשון לספר הכללי על תולדות בית"ר . יעקב ה ו פ מ א ן היה יהודי לאומי , אם גם רחוק מפעילות לאומית . לריגה הגיע מרוסיה כקצין רופא , ומילא r > pnn היסטורי בהקמת תנועת הצה"ר ובית" ר . הקבוצה שהתלכדה סביב ז'בו טינסקי ראתה את עצמה כחוג רעיוני בראש וראשונה . הופמאן שיכנע את ז'בוטינסקי , שיש להקים תנועה חדשה — מיפלגה חדשה . בצדק טען שללא מיסגרת אירגונית , לא ניתן להגשים את רעיונותיו . את 'השידוך' בין הקורפוראציה של הסטודנטים 'חשמונאי' לבין ז'בוטינסקי עשה הד"ר הופמאן . הוא שיעץ לי להמתין בתחילת ההתארגנות , ש'הרי בעוד חודשים אחדים יגיע ז'בוטינסקי / וצדק . סביבו וסביב ביתו התרכזה כל הפעולה בראשיתה . על צעדיה הראשונים של התנועה הוחלט בביתו . חדר קבלת החולים שלו הפך בהדרגה למישרד התנועה . ד" ר הופמאן הזניח פראקטיקה עשירה , התמסר לבית '' ר ולהצה"ר , והיה הכתובת לכול בעיותינו . אין לתאר את שנותיה הראשונות של בית"ר בלעדיו ובלי רעייתו מרים . בעינינו היה ד"ר הופמאן בא כוחו של זאב ז'בוטינסקי . היה זה די והותר . לא היה לו כל תואר רשמי , אלא שיצא לו שם גם ללא התואר . לימים נבחר בכינוס העולמי כשופט בית"ר . ב 923 ו 'נולד' שלמה בן יוסף . באותם ימים 'נולדו' לוחמי מלכות ישראל הגיבורים על מפקדיהם וקציניהם , כולם - כאילו 'נולדו' עם תקומת בית"ר . בבית"ר למדו לשיר ולהילחם , לצעוד בגאון לקראת החיים וגם למות בצחוק על שפתיים . והראשון ביניהם , שלמה בן יוסף . שלמה , שקט , צנוע , פשוט - איש השורה . בקן שלו לא הצטיין בשום דבר מיוחד . ברם גילה מסירות , נכון לכול שירות , וכול פקודה קיבל באהבה . שלמה בן יוסף חלם על עלייה , עלייה בלתי ליגאלית . בגורלי נפל להביא את הקבוצה שבה החל את דרכו למולדת , מגבול ארץ פולין ועד לנמל באיטאליה . גם בדרך לא הורגשה במיוחד נוכחותו . במולדת התגייס לפלוגות הגיוס , ונשלח לראש פינה . מאושר היה , סוף סוף נתגשם חלומו . אולם משהו בלתי מובן לו , לבן יוסף . הוא שמע על התקפות ערבים מזויינים על יהודים , על יריות ביהודים בכבישי המולדת , על קריאה מצד היהודים להבלגה , ועל התקווה , שמישטרת המאנדאט תבטיח ליישוב את ביטחונו . הוא לא יכול להשלים עם המחשבה , שכאן , במדינתו , מישהו זר ישמור על ביטחונו וקיומו , ושכבישי ישראל לא יהיו פתוחים לפניו . בן יוסף החליט להביע את מחאתו , החליט למרוד . לא בקרב פנים אל פנים עם אויב כשמסביבו חבריו לנשק , נפל שלמה בן יוסף . מידי תליין מת . ימים ולילות ארוכים ישב והמתין בשלוות נפש לרגע שבו יובילו אותו לתלייה . בדרך התנהגותו בימי המישפט , וביומיים שבין מתן פסק הדין ושעת התלייה , נתגבשו ונזדככו בו כל הסגולות הנפשיות וכול התכונות , שאותן רצה ראש בית"ר לראות בבניו - בני בית"ר .

מכון ז'בוטינסקי בישראל


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר