|
|
עמוד:70
לקראת ההמלטה הנקבה פורשת בזן העדר למקום מסתור , על-פי רוב שיח מפותח . שם היא ממליטה את העופר . בתקופה הראשונה לחייו הרך הנולד יונק את חלב אימו , ומאוחר יותר יתחיל לאכול גם עשב . תקופה זאת מסוכנת מאוד לעופר הקטן , כי טורפים שונים אורבים לו . כאשר אמו , הרועה לצדו , מבחינה בסכנה אפילו ממרחק , היא מזהירה אותו על-ידי השמעת קול נחירה מיוחד הדומה לעיטוש . בתגובה העופר קופא על מקומו ונעלם מעיני הטורף הודות לצבעי ההסוואה שלו . וכאשר העופר מותקף על-ידי טורפים קטנים , כמו תנים , האם תוקפת אותם . במחקרים שנעשו ברמת הנדיב , נמצא שרק שליש מהעופרים , שנולדו בתקופת המחקר , שרדו והגיעו לגיל חצי שנה . אחת הסיבות המרכזיות לכך שרוב העופרים לא שרדו , הייתה טריפת עופרים על-ידי טורפים שונים : תנים , שועלים וכלבים המשוטטים בשטח . גם אם לא זכיתם להיתקל בצבי , תוכלו לאתר סימנים המספרים על נוכחותו ועל פעילותו . קל להבחין ב"תחנות ריח" שהשאירו אחריהם הזכרים , כדי לסמן את גבולות הטריטוריה שלהם . תחנות אלה כמוהן כתמרורים , כשלטים המודיעים לזכרים האחרים : "השטח תפוס . " ! הריח הנודף מ"תחנת הריח" הוא ייחודי לפרט שיצר אותו , ומוכר היטב לצבאים האחרים בשטח . שיטת סימון אחרת היא חיכוך בסיסי הקרניים בשיחים או בעצים נמוכים , ומריחת חומרי ריח המופרשים מבלוטות המצויות בהם . שתן וערינזת ג 7 לים , שנזדיפים ריח אופייני " תחנת ריח " של צבאים ע / פר במחבוא
|
|