|
|
עמוד:9
פרק א התנועה הציונית וירושלים בשלהי ה 19 כתנועה לאומית מודרנית , חילונית במהותה , לא גרסה הציונות כי לעבר יש תוקף מחייב . עם זאת , לא טענה לביטול כולל של העבר למען ההווה , שהרי בכך הייתה נוטלת מעצמה את עצם משמעותה ההיסטורית . ללא המורשת התרבותית דתית על חלק מסמליה לפחות אין הציונות יכולה להיות תנועתם הלאומית של היהודים באשר הם , והרי כך רצו מייסדיה וממשיכיהם לראותה . הציונות גרסה תמיד מערכת יחסים חדשה בין העבר לבין ההווה . כחלק מן החידוש שבה חייבת הייתה לנתץ סמלים ובו זמנית גם להזדהות עמם בשל מחויבותה לעבר . ירושלים היא ללא ספק דוגמה בולטת במיוחד לדו ערכיות מיוחדת T מחד גיסא הייתה העיר מאז ומתמיד תמצית שאיפותיו של העם היהודי בכל הדורות , ומאידך גיסא נכון לסוף המאה ה 9 ו ותחילת המאה העשרים הייתה ירושלים , על פי סולם הערבים המתגבש של התנועה הציונית , לסמל הניוון היהודי . ואכן , כיצד תהיה עיר זו אשר בה חיה קהילה יהודית שהיא מהדורה קיצונית יותר , קנאית יותר , אנטי משכילית ואנטי לאומית יותר מן הקהילות אשר ההתנגדות להן הביאה יהודים משכילים להצטרף בשלהי המאה הי"ט לתנועה הציונית , כיצד תהיה עיר זו לבירת המדינה היהודית בעתידי אי אפשר . אך כלום יש אלטרנטיבה ? בוודאי שאין . מכאן החלוקה אשר החזיקה מעמד שנים רבות בתולדות התנועה הציונית , בין ירושלים של מעלה לבין זו של מטה . הראשונה כמהות עקרונית , כציון שהיא ורק היא הייתה , הווה ותהיה מרכז שאיפותיו של העם היהודי ותנועתו
|
|