|
|
עמוד:12
12 דנה אמיר הנוירוזה, הדינמיקה המתקיימת בין החלקים השונים של הנפש, יחסי האובייקט, מנגנוני ההגנה, ההעברה, ההזדהות ההשלכתית ועוד, ניתנים לתיאור ממש כאילו היו קיימים "שם", במציאות החיצונית, כלומר, כאילו היו תופעות בטבע . אפשר לתאר את התנאים שיוצרים אותם, את החוקיות שמקיימת אותם ואת התהליכים הנפשיים שהם מניעים . עם זאת, תיאור היסודות האלה לא נעשה כמעט אף פעם בשפה מדעית יבשה, אלא באמצעים פואטיים . המילים אינן חשובות רק כ"נשאיות" של תוכן, אלא אופן צירופן המיוחד והתהודה הרגשית העמוקה שיוצרים החיבורים ביניהן מבטאים את התוכן הזה באמצעים אסתטיים . ערך האמת של התגליות הפסיכואנליטיות תלוי אפוא באופן השימוש במילים ובשפה הפואטית שמאפיינת את ההוגה עצמו . את הכותבים הפסיכואנליטיים ניתן למקם על סקאלה הפרושה בין כתיבה מדעית הנאמנה לז'רגון פסיכואנליטי גבוה, תקני ומלוטש, לבין כתיבה פואטית הנשענת על המוזיקליות של המילים, על תמונות סוגסטיביות, על מטפורות מפתיעות ומעל לכול - על חושניות מוזיקלית שהופכת כל מעשה ניתוח למעשה מוזיקלי בפני עצמו . בקוטב המובהק של הז'רגון הפסיכואנליטי המדעי אפשר להציב כותבים כמו קליין, קרנברג, מהלר ומסטרסון, ואילו בקוטב של הכתיבה הפסיכואנליטית הפואטית אפשר להציב את ויניקוט, אייגן, פיליפס ומילנר . עם זאת, אצל כל אחד מהכותבים האלה, למרות נטייה לקצה אחד של הסקאלה, ניתן למצוא עירוב של שני סוגי הכתיבה . כל אחד מהם מבקש בדרכו, מחד גיסא, לחשוף את "עובדות" הנפש, ומאידך גיסא, לאפשר לקורא "לטעום ולמשש" באופן פיזי את החומר הנפשי . בתוך סוגה מדעית – פואטית זו מתבלט קולה הייחודי של דנה אמיר . אמיר, מוזיקאית לשעבר וכיום משוררת ידועה ומוכרת לקהל אוהבי השירה, היא בראש ובראשונה קוראת אוהבת ומעמיקה מאין כמוה של ספרות, מוזיקה ושירה . היא תופסת את הספרות והשירה
|
|