מבוא גנבי האש

עמוד:12

12 דוד שליט כמובן ששבתי אל בתי הקולנוע . פעם ועוד פעם נכנסתי בשערי מקדשה של החוויה הפלאית הזאת, האירוע המעצב של חיי . חוויית קולנוע נוספת, אחרת לגמרי, תתרגש עליי כעבור שנים רבות, בשלהי המאה הקודמת . מיהרתי להקרנה של סרט ישראלי, צומת וולקן , סיפור על חבורת רוקיסטים, אנשים קרובים לי בגילם, בחלומותיהם ובאכזבותיהם, ערב מלחמת יום כיפור . היה ליל חמישי, והדרך מביתי הסמוך לכיכר דיזנגוף, אל בית הקולנוע שעל חוף ימה של תל אביב, עברה ליד קולנוע תל אביב הכבוי, ונמשכה לאורך הרחוב שהסתיים בכיכר מוגרבי . חציתי את הרחבה הנטושה והעקורה שבה התנוססו פעם קולנוע מוגרבי וקולנוע סטודיו . ידעתי שאני הולך לקראת פגישה עם עברי, אבל לא שיערתי כי הדרך לשם תעבור בהריסות בתי הקולנוע שלו . בפתח אחד ממועדוני הדיסקו שלאורך רחוב אלנבי עמדו שני שומרי סף . הם דיברו ביניהם רוסית, שני מהגרים בארץ חדשה, מחכים לקהל שיגיע, כמו לא היו בעיר הזאת מעולם עשרות אולמות קולנוע ענקיים והמונים שגדשו אותם . הפער בין שתי חוויות הקולנוע הללו, החניכה והחורבן, היה בלתי נתפס בעיניי . מובן שהיו סימנים מוקדמים, חברתיים וטכנולוגיים, שהעידו על סופה הקרב של תרבות הקולנוע כפי שהכרתי אותה, אבל, כמה לא מדעי מצדי, ביקשתי להתעלם מהם . אני נוטה להאמין כי באותו ערב, בדרך חזרה מהסרט המכביד שראיתי והעיר הזרה שחציתי, התחילה כתיבת הספר הזה . אי – אפשר היה להתעלם עוד מהעדויות, חלקן נעוצות כפיסות מידע בזיכרוני, חלקן מפורטות במסמכים ובקטעי עיתונות שאספתי בבלי דעת לאורך שנים . הגיעה שעת סיפורם . אני אוהב סיפורים על בתי קולנוע ועל האנשים שבאו בשעריהם . הם לא פחות מרתקים בעיניי מסיפורי הסרטים עצמם . כמו אגדות עם שמתקיימות בחשכה . וכדרכן של אגדות עם, הן שייכות לעבר הרחוק . למשל, הסיפור המלמד על מקומו של הקולנוע בחברה האמריקאית . בליל ה – 22 ביולי 1934 הקיפו סוכני FBI את פתחי בית הקולנוע ביוגראף בעיר שיקגו . באולם פנימה, בתוך הקהל, ישב שודד הבנקים ג'ון דילינג'ר, אויב הציבור מספר ,1 וצפה בסרט מלודרמת מנהטן , סיפור על פשע וחברות . לצדו של דילינג'ר ישבו שתי נשים . אחת

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר