|
|
עמוד:11
הקדמה 11 המשפחה שלי, שחלקה חיה וצמחה מתוך עוני מרוד, הוא לא סיפור ייחודי . השבר הענקי של יחסי הכוח בחברה הישראלית לא התחיל ונגמר בשנות החמישים, ובטח לא ב- 1948 . הוא פועל ומפעיל אותנו, בצורות שונות, גם בימינו . זה לא מקרה שהחלוקה לישראל הראשונה והשנייה, על שלל בעיותיה, תופסת את הלב ואת העין הציבורית ( בין אם בהתנגדות ובין אם באימוץ נלהב ) . שנים של עבודה בשתיל, ארגון השטח של "הקרן החדשה לישראל", חשפו אותי למאות ארגונים והתארגנויות סביב נושאים כמו צדק חברתי, סביבה, דת ומדינה, חברה משותפת ועוד . יהודים וערבים, נשים וגברים, בעלי אמצעים וכאלו החיים בעוני, ניסו ומנסים להתארגן כדי לתקן ולשנות את המציאות . לכאורה, בחרתי בשבט חדש . עשיתי את כל הדרך מעיר הפיתוח לקיבוץ, מהימין לשמאל, מחיים דתיים לחילוניות מסורתית . האמת היא שעסקתי בחיבור . הפנימי הוביל לחיצוני . כפי שהרב מנחם פרומן היה מוחא כפיים כדי לחבר בין ימין ושמאל, מצאתי את עצמי פריפריאלי-קיבוצי, שמאלני-ימני, דתי-חילוני . בעקבות מלחמת "צוק איתן" ב- 2014 הובלתי הקמה של תנועה אזורית . זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בעיניי שבטים מתחברים, ואת התנועה משותפות גורל לשותפות ייעוד, כדברי הסולבייצ'יק . הריצה לכנסת ברשימת מרצ ( מספר 8 ב- 2015 ) הביאה אותי לראות את חוסר התוחלת שבפיצול . הפספוס של בניית תנועה אמיתית מהפריפריות שתביא לשינוי, הופך ניכר יותר ויותר בפוליטיקה הישראלית . חשבתי שמרצ היא מקום שאפשר יהיה לחולל בו תנועה כזו . טעיתי . הקמתן של תנועת הפריפריות ומועצת הנגב, השנים האחרונות בשדרות והמשבר הפוליטי העמוק בתולדותינו, מחריפים את הדחיפות . החיבור הזה נותן ביטוי רעיוני ופוליטי לדרך הזו . וכפי שנאמר על התורה, "כל הרוצה יטול" . ספר זה נכתב כדי להאיר על הנושאים החשובים מנקודת מבט של מי שלא חי במרכז הישראלי . אני כותב לא כצופה מהצד אלא כבן הפריפריות וכמי שמקדיש שנים מחייו לפעילות פוליטית לצמצום הפערים בינן למרכז . הספר עוסק בנושאים הגדולים של חיינו : חינוך, פרנסה, תרבות, תקשורת, פשיעה, שלום וביטחון . בכל נושא השתדלתי לשלב את סיפורי האישי, המשפחתי והקהילתי לצד פעילותי הפוליטית
|
|