|
|
עמוד:14
14 ישי מבורך אחרת, שאלה שאני נשאלתי באותו אירוע, היא רדיקלית בהרבה ; שמעתי אותה כבוקעת מהממד החמור של הקיום : כיצד זה עומד לו הספר כוכב הגאולה , שתוכו רצוף אהבה ואמונה באדם, בעולם ובאלוהים, מבלי שאנו, כקוראים נאמנים לו, נקיים כלפיו איזו מחווה שתקרא אל תוכו את האלימות ואת הייאוש החסרים בו ? זו מחווה שרק בהתקיימה ישנה האפשרות לשאת, בעולם הפצוע והמרוסק שלאחר שתי המלחמות, את מילותיו הגדושות עד להתפקע של רוזנצווייג . ואכן, בעוזבי את אדמת גרמניה, בטיסתי חזרה לביתי, השבתי אל לבי שהשאלה שנשאלתי בפרנקפורט אינה ממענת עצמה אך ורק לעיסוקי היקר לי בדבריו של פרנץ רוזנצווייג ; היא מפנה אותי לשוב ולהתבונן אל תוך השיח הדתי – תיאולוגי - אל התורה שממנה תוצאות חיי - ולבחון אם עליי להעמיד אף אותו לסוג כזה של מחווה ; מחווה שאכנה אותה כאן "תיאולוגיה של הַחְסָרָה" . ב . בשתי תורות שלו כותב רבי נחמן מברסלב על הטיפוס של ה"תלמיד 2 שד יהודי זה מלמד את מה שרבי נחמן מכנה חכם שֵׁד יהודי" . 3 נפולים" - תורה נפולה - ובכך מייצר התנגדות לצדיק "אלפין ולתורתו . כפי שנראה להלן, רבי נחמן מתווה בתורות אלו שתי קטגוריות להופעתו של התיאולוגי - זה של העודפות המאנית "הזכה מבלי פסולת", וזה של השארית הדפרסיבית המתקיימת כ"שגיאה דקה כחוט השערה" : 2 . או בלשון הארמית, "שדין יהודאין" . מקור הכינוי ב זוהר , ג, רנג ע"א . 3 . אלף : לימוד - כמו "אאלפך חכמה" ( איוב לג, לג ) - וגם האות א', שיש לה משמעות מיוחדת בשיח הקבלי .
|
|